סיפור על וואן דיירקשן – Day in New York. פרק 21

ישבתי ככה בחדר הזה , כל אותו היום . הוא ישב בחדר אחד ליד . וכל 10 דקות הסתכל שאני עדיין שמה . ב11 בלילה של אותו יום , הוא פנה אלי בפעם הראשונה באותו יום .
' חבר שלך מתכוון להגיע מתישהו ?! ' הוא אמר בכעס . והסתכל עליי במבט של הרוצח שלו . בררררר , עברה בי צמרמורת !
אם יש לו שכל בנעל שהוא מכנה מוח , אז לא . כי בזמן שאתה , אידיוט , שיחקת בטמפל רן באייפונך –שהלוואי אמן והוא ישבר- אני סימסתי לו שאני יושבת עם רוצח סידרתי ושלא יעז לבוא אחרת אני אישית אהרוג אותו . אבל יש לו נטייה לא להקשיב למה שאומרים לו , אבל בתכלס , אתם שניכם סתומים , זה המוח הגברי .
' אתה רוצה שאני אתקשר ? "היי הארי מה קורה ? זאת חברה שלך שמחכה שתתפס על המרפסת ותבוא להציל אותה !! " ' אמרתי לו .
' ילדה , תשמרי על הפה שלך , אני לא כמו הבנות שלי .'
לעזאזל , יש לך שתי בנות כונפות במיוחד . אל תתגאה בזה שהן הבנות שלך .
"הבנתי את זה לבד .. ' מלמלתי . לחשתי שאני לא שמעתי . יכול להיות שאפילו אמרתי את זה בלב .
' תרגיעי את עצמך ' הוא צעק עליי . טוב , אז כנראה לא לחשתי את זה כל כך , הוא הפחיד אותי . שהוא נגע בי , עברה בי צמרמורת נוראית . רציתי לברוח , להתרחק , או בתור התחלה , להעיף לו את היד מהפנים שלי , ולתת לו כזאת ברכיה , שהוא בחיים לא ישכח את "הילדה" הזאת .
ברור שלא עשיתי שום דבר מזה . הוא פאקינג רצח את החבר הכי טוב שלו !! ולמה ?! בגלל שהוא עמד ליד אשתו בתמונה שהם צילמו . הוא זוועתי , יש לו מוח קרימינלי , אני , פעם ראשונה בחיים שלי , אני באמת דואגת לחיים שלי .
-נקודת מבט של הארי-
'אוקיי אנשים , צריך למצוא אותה ! ' הארי אמר וצץ פתאום מאחורי איזה רכב עם כובע כזה של פועלים וסרבל .
' guys , אתם בטוחים שזה לא מסוכן ? '
' זה לא מעניין אותנו ! חוץ מזה , הן רוצות אותנו , הן לא יעשו לנו כלום . ובגלל שאתם חשובים לנו , גם לכם לא . ככה ששום דבר ואף אחד לא ייפגע (: ' הם אמרו וחייכו , כאילו חשבו על החללית שתגיע למאדים .
'סומכים עליכם ' פול אמר וחיבק אותם כזה .
' טוב יאללה , בואו מהכניסה האחורית . '
פתאום נשברתי , וכמעט בכיתי .
' היא בסדר , אני מבטיח לך !! ' לואי חיבק אותי חזק .
' היא תהיה בסדר , היא חייבת להיות , אני לא אחיה בלעדיה . 'אמרתי . שפתאום , התאבדות לא נראית כזאת אופציה רעה , אם הוא יהרוג אותה .
ניגשנו אל הדלת האחורית של הבניין שענבר אמרה לי בשיחה הראשונה שלנו . פתחתי אותה בשקט , ולרגע לא חשבתי שאולי בעצם , גם החיים שלנו נמצאים כרגע בסכנה .
נכנסנו בשקט . זה היה בית ישן , הוא היה דומה לבית הקודם שלי , לפני הפרסום , לפני התהילה , בית מזדקן , שמשום מה , הייתה לו הרגשה של בית . אבל בבניין הזה ? הייתה הרגשה של שנאה , מוות .
'יש בעיה ' לחשתי .
' מה עכשיו ? ' לואי לחש
' אין לי מושג באיזה קומה היא נמצאת '
'טוב , נצטרך לעבור בכל דירה בבניין הזה '
הסתכלנו למעלה , 14 קומות יש לבניין המזורגג הזה , ובכל קומה , 4 דירות . והו .
עכשיו בחשבון פשוט , 14 כפול 4 זה 56 .
56 דירות לעבור . 56 דירות להתפרץ אליהן . לא מעניין אותי , הגיע הזמן ליישם את מה שאני תמיד אומר לה :
אני ארוץ אחרייך עד סוף העולם , שנים אם צריך , אני אוהב אותך .
התחלנו להיכנס בכל דלת . להוציא אנשים ולתחקר אותם . אולי ראו , מכירים או שומעים , או אולי זה בעצם הם .
קומה ראשונה ? לא הלך .
קומה שניה ? לא הלך .
שלישית ? פעם שלישית גלידה .
רביעית ? אותו הדבר .
חמישית , שישית ושביעית . שום דבר . זה כבר התחיל להימאס עליי .

עברו 3 שעות מאז שהתחלנו לחפש . אנחנו בקומה התשיעית . מישהו סיפר שהוא שמע אתמול צעקות מקומה 12 , ילדה . נערה אולי , צורחת שיעזבו אותה . ואז הוא שמע מכות .
ענבר שלי .. ענבר המסכנה שלי ..
רצתי לקומה 12 . חשוב להזכיר שאין להם מעלית . רצתי 12 קומות בלי לעצור לרגע . שום דבר לא עניין אותי , רק להגיע אליה כמה שיותר מהר . אני חייב , פשוט חייב .
הגעתי לקומה 12 , ועכשיו , יש 4 דלתות . דפקתי בדלת אחת , זה טעות . דלת שנייה טעות . רצתי לצד השני , איפה שהיו את 2 הדלתות האחרות .
פתחתי אחת מהן , גם שם זה לא היה .
פרצתי לרביעית , פתחתי אותה בשיא הכוח . היא הייתה שם , שכבה על הספה , היא לא זזה , כל כך כאב לי לראות אותה במצב הזה .
רצתי אליה וחיבקתי אותה חזק . עד ש…שהרוצח הזה בא מהחדר השני .
' הגיע הזמן שתגיע , אתה לא חושב ? ' הוא אמר לי .
' תיזהר , המשטרה כבר בדרך לכאן ' עניתי לו .
' ומה הם יעשו ? יקחו אותי לכלא ? כבר ברחתי מהכלא פעם אחת , אני יכול לעשות את זה שוב .
' אוקיי , אם לא אכפת לך , אנחנו זזנו , ביי ' זאין אמר והתקרבתי לספה בשביל להרים את ענבר .
' חחחחחחחחחח לא נשמה , אתה לא הולך מכאן ' הוא אמר . נשמה , טוב שלא .
' מצטער , כפרה , יש לנו תוכניות להיום ' לואי ענה לו, פחח , כפרה D:
' אתם תצטרכו לבטל אותן . זה בסדר , הבנות שלי לא רוצות הרבה ,אבל בתור התחלה , הן רוצות אותך . ' הוא אמר , הצביע על הארי ונעל את הדלת . הוא התיישב מולנו ודאג שלא נצא . התיישבתי ליד ענבר , הסתכלתי עליה , היא הייתה כל כך מפוחדת .. כל הפנים שלה היו אדומות . היו לה שריטות על הידיים ועל רגל אחת , היא הייתה עם חולצת בטן , אבל לא בדיוק חולצת בטן , חולצה רגילה שנקרעה והפכה לבטן , היה לה על הבטן סימן כחול ענק . היד שלה הייתה טיפה מעל הברך , כאילו מנסה להסתיר משהו .
' ענברוש … ' אמרתי לה . היא הרימה את המבט לכיווני . העיניים שלה נצצו ודמעות התחילו להופיע , אבל לא יצאו , עדיין .
' הכל יהיה בסדר , אני מבטיח לך ' אמרתי והיא הנהנה כתשובה. כל כך רציתי לחבק אותה , אבל , אני בטח אגע לה בכל הפצעים ואכאיב לה עוד יותר .
לאט לאט היא שמה את הראש שלה על הכתף שלי , עדיין לא הורידה את היד מאותו המקום , טיפה מעל ברך שמאל .
' ענברוש , מה יש לך ברגל ? ' אמרתי .
' שום .. שום דבר ' היא גמגמה .
'תרימי את היד ' אמרתי לה .
' לא .. לא צריך ' היא לחשה בשקט .
' ענברוש ! ' טיפה הרמתי את הקול , לקול שיותר מצווה עליה להרים את היד , הדמעות שלה שוב צצו . הפעם לא יכולתי , חיבקתי אותה בעדינות ונשקתי לה על המצח . ' אני מצטער , ' לחשתי לה באוזן 'אני פשוט דואג לך .. ' היא לא הגיבה . ' בבקשה תרימי את היד' ביקשתי ממנה , ברוך ובנעימות . היא הסתכלה עליי . כאילו מתחננת שאני לא אשתגע . שמתי את היד שלי על שלה , ולאט הרמתי את היד שלה .
היה לה שם זכוכית , נעוצה ברגל . הרגל כולה הייתה מלאה דם באותו מקום . היה לה שם חתיכת פציעה , פציעה שיכולה להזדהם בקלות , פתאום נזכרתי במה שהרופא אמר , אחרי שהיא נפלה על האבן שלשום : ' כל פציעה עכשיו יכולה להיות קטלנית . תיזהרו '
איך לא שמרתי עליה ?! ועכשיו , עכשיו יש סיכוי שאאבד אותה , לתמיד ..
אם היא תמות , אני אתאבד אחריה . אני נשבע .