בפינה של הרחוב
*קצת קשה (לדעתי) לקריאה
את השיר הראשון שלי כתבתי כאשר הייתי בת 8.
הרבה זיכרונות, הרבה טוהר, הרבה חמלה.
העולם פתח בעיניי אלפי אפשרויות, גיליתי, טעמתי,חשתי, הרגשתי.
עכשיו אני לא מרגישה.
ניסיתי בכל מיני דרכים, לחורר, לחדור, לחתוך את הקשרים שקשרתי סביב נשמתי.
אבל כשכל קשר נהדק יותר ויותר כל יום עד שאין אוויר..
הרצון כבר לא עוזר בכלום.
מה הייתם חושבים אם הייתם עוברים לידי ברחוב?
שם בפינה, בלי הורים, בלי הכסף של ההורים (הרבה כסף) , בלי אהבה.
הרסתי חיים שלמים של ריקנות,
ונכנסתי לתוך חיים שלמים של ריקנות.
היה לי הכל ,ועכשיו אין לי כלום.
ואני לא שמחה,
שכחתי אני הרי לא יכולה להרגיש.
האם הייתם שומעים את תחנוניי לאימא, שאף פעם לא ראתה אותי.
היא אהבה אותי, אני בטוחה בזה.
אבל יותר מכל היא אהבה את עצמה.
האם הייתם שומעים את בכיותיי לאבא, שאותו אכזבתי באכזבה שעדיין לא נראה בעולם.
האם הייתם שומעים את כאבי,
מחלחל לתוך נשמתכם ,אנשים שיודעים להרגיש.
הסיפורים האילו יפים רק בטלוויזיה.
כשאהיה גדולה,
אני ארצה להיות יפה כמו אימא,
חכמה כמו אבא…
אבל יותר מכל אני ארצה להרגיש.
תגובות (3)
הדבר העצוב ביותר הוא לאבד את אושר הילדות. זה אושר שלא תלוי בדבר. כאשר אנו גדלים אנחנו מחפשים סיבות לאושר, וזה מרחיק אותו.
נכון…
עצוב מאוד. אני יודעת שזה בוודאי מאוד מסובך להיות במקום הזה, מניסיון, אבל חשוב לזכור שתמיד (!) אפשר להיות מאושר. זה קשה למצוא את הדרך, קשה מאוד. אבל לפעמים זו באמת לא אשמתנו שקשה לנו בחיים.. . ועצוב. אנחנו נמצאים במקום הלא-נכון, בזמן הלא-נכון, וזו לא אשמתנו. אבל זו כן אחריותנו למצוא את המקום והזמן הנכונים. בהצלחה!