גאווה

בס"ד
היא עמדה שם, מאושרת וגאה, מנופפת לכולם לשלום. הערב היה מושלם.
היא הייתה כה שמחה בשמלת הערב, מוקפת באנשים מעריצים שנעשו נפעמים ועצובים ומאושרים בגללה. היא חשה אהבה רבה לכל הסובבים אותה אהבה רבה כ"כ שהתקשתה לנשום. היא אהבה אפילו אותו, למרות כל הצרות שגרם לה. והנה הוא, נידחף לעומתה מבין זרם האנשים הנרגשים שעודדו וצרחו ומחאו כפיים, ואמרו לה כמה היא נפלאה וכמה היא מוכשרת, שנדחפו לעומתה רק כדי להציץ בפניה, או לומר מילה או שתיים ולפנות מקום לאדם הבא.
"סליחה שהקשתי עלייך"
"אין דבר, היית נפלא!"
שני הוריה לצידה, גאים וקורנים בהצלחתה, גם אותם היא אוהבת, למרות שלא האמינו לה עד אותו רגע שהיא מסוגלת. והיא מסוגלת. הכל היה מושלם. כולם עבדו קשה והצליחו.
הנה חברי קבוצתה, מדברים עם אנשים חשובים בעלי תפקיד גבוה-גבוה, שחושבים שהם מוכשרים. זר פרחים נוסף. היא כבר לא יכולה להחזיק יותר זרי פרחים. היא מניחה אותם בזהירות, חרדה שמא יהרסו.
והיא גאה כ"כ, בו, בחבריה, בכולם. גם בה. מגיע לה להיות גאה בעצמה. גאווה, אך לא יוהרה. היא מרגישה שווה לכל איש באולם. לכל צופה, מבקר או איש ניקיון. היא מעולם לא הרגישה כך, שווה לאחר, גאה באחר, גאה בה, גאה במהלכים שלה, בעקשנות שלה, בעבודה הרבה שלה שהעסיקה אותה, שהייתה שווה כל אורך הדרך. הלב מתפוצץ, נפרץ מהחזה כמעט, איך היא עדיין מחוברת לקרקע? היא כבר מזמן מרחפת. גאה, כ"כ גאה. וזה מותר לה לגמרי, היא עבדה קשה. רגש מוזר, הגאווה.