רוח נעוריי-חלק 2

"השבוע האחרון". כך אני מתארת אותו עכשיו. אותו שבוע יפה ומטומטם שלא תיהיה לי סיבה לשכוח. אותו שבוע יפה ומטומטם שגורם לי לחשוב שרק אם הייתי יודעת שדבר כזה היה קורה לי, הייתי מנצלת אותו אחרת. רק אם הייתי יודעת..

בדרינטאון התגוררו מעט משפחות של יהודים. אם גרת בדרינטאון לאף אחד לא היה איכפת אם אתה יהודי, נוצרי או מוסלמי. זה מה שאהבתי בעיר הקטנה שלנו. כולם חגגו את אותם החגים, את חג המולד ואת חג ההודייה, ורק חלק מהתושבים היו מבקרים בכנסיות בימי ראשון. סך הכל, התושבים היו חילוניים.
במשפחה שלי רק אבא שלי היה יהודי ולכן כשלמדנו בשיעורי היסטוריה על השואה ומלחמת העולם השנייה, הדבר ריתק אותי עד מאוד. התעניינתי רבות וקראתי על כך באינטרנט, השאלתי ספרים בסיפרייה בנושא ואהבתי לשתף את הורי בידע שצברתי. כל כך התעניינתי בתקופה שאפילו פעם חלמתי חלום עליה:

משום מה המשפחה שלי התגוררה בדנמרק. גרנו בבית פרטי קטן מאוד והאווירה היתה שהשואה הולכת לקרות שוב. אנחנו יודעים שאבא שלנו יהודי ויש חשש שהנאצים יתפסו את כולנו ויהרגו אותנו, לכן אנחנו פונים לעזרה לשכנים שחיים בבית סמוך לבית שלנו. לאותם שכנים, שלא הכרתי במציאות, יש חנות מוצרים קטנה ואנחנו מבקשים מהם שיביאו לנו מעט אספקה כי כל המשפחה שלנו מתכננת לברוח. השכנים הללו, שהבינו במהרה שאנחנו רדופים, מחליטים לעזור לנאצים ומלשינים עלינו.אנחנו בורחים ומגיעים לבית מסויים. באותו בית מתגורר איש זקן בעל מספרה קטנה בביתו. הוא מחליט לעזור לנו ,מחביא אותנו במספרה שלו ומציב בפנינו תנאי, שאם הנאצים יתפסו אותנו, הוא לא מכיר אותנו והוא לא החביא אותנו. אנחנו מסכימים.
בסופו של דבר הנאצים מגיעים אליו הביתה ואנחנו נאלצים לקפוץ מהחלון של המספרה על מנת להינצל ולהמשיך לברוח.אנחנו רצים הרבה ומגיעה שעת ערב. אנחנו מגיעים לחורשה. שם, בחורשה החשוכה אנחנו פוגשים אנשים שהיו כביכול ה"פארטיזנים" ואיתם יש עוד יהודים שברחו. אני רואה שם גם את קלרה, איימי, ג'ייסון וטים.
אני לא בטוחה שמישהו מהם בכלל יהודי, אך פעם לא דיברנו על כך כי זה לא עיניין אף אחד מאיתנו.
בכל אופן, אנחנו נשארים לישון איתם בחורשה ההיא והפרטיזאנים מביאים לנו אוכל ומים. כשכולם הולכים לישון אנחנו מתחילים לשמוע הפצצות של הצבא הגרמני ומבינים שהם מצאו אותנו. כל האנשים שהיו איתנו מתחילים לברוח. רצנו כולנו כשהפארטיזנים מנסים לעקב את הנאצים.חלק מהם נהרגים.
אחרי בריחה ממושכת, שכמעט ולא נותר סיכוי שנינצל, אנחנו מגיעים למרחב פתוח מלא בדשא ירוק ויפה. על הדשא יש סלעים לבנים במרחב של כ3 מטרים אחד מהשני. איכשהו אנחנו יודעים שאם ניכנס מתחת לסלעים, ניהיה מוגנים מהפצצות של הנאצים וזה מה שהרוב עושים. רק שבזמן הריצה לסלעים, חלק מהאנשים לא מספיקים להגיע ונהרגים. אני מתחילה לרוץ גם לכיוון אחד הסלעים, מזנקת בכיוונו ובדיוק אז מושלכת לעברי פצצה ומתפוצצת עלי.שחור. זה כל מה שאני רואה. לא כאב או כל דבר אחר.רק שחור.
שהשחור מטשטש ונעלם אני מוצאת את עצמי במין מטוס עם שאר הנערים והילדים שברחו איתי לפני כן.אני מסתכלת מהחלון ורואה שדות ענק עם פרחים בצבעים מרהיבים. הנוף היה כ"כ מושלם שאני מתקשה לתאר אותו.בהתחלה אני מתקשה ליישב בין שני האירועים האלה אבל אז אני מבינה שאני וכל מי שישב סביבי במטוס מת ואנחנו בדרכינו לגן עדן.

את החלום הזה סיפרתי למקס אותו שבוע אחרון. אהבתי לספר לו את החלומות שלי והוא אהב לשמוע אותם.הוא תמיד קינא בזה שחלמתי חלומות מעניינים ומורכבים לעומת שלו, שהיו פשוטים ומשעממים.
לאחר שסיפרתי לו את החלום התפתחה בינינו שיחה על מה קורה אחרי המוות. מקס אמר שהוא לא מאמין שיש משהו אחרי וששם זה ניגמר. לא ציפיתי ממנו לתשובה אחרת כי מקס היה בן אדם ריאלי.
כשהוא שאל אותי בחזרה עניתי לו שאני מאמינה שיש משהו אחרי, לא ידעתי לחשוב בדיוק מה, אבל משהו. הוא חייך אלי ואמר לי, "אנט, את יודעת מה החלום שלי? שכשנמות מזקנה, נמות באותו יום. ככה אף אחד מאיתנו לא יצטרך לסבול."
חייכתי אליו בחזרה ושאלתי, "מזקנה?".
"כן.אולי אני אשמע מטומטם אבל יהיה מאגניב לגדל את הנינים שלנו ביחד."
צחקנו.
זה נשמע לי מצחיק אז, אבל אם שוב דבר לא היה משתבש בדרך, זה היה יכול לקרות.הרי, מעולם לא רבנו והבנו אחד השניה. לפעמים תהיתי אם ככה זה אמור בכלל ליהיות. הכרתי זוגות אחרים, אפילו קלרה וטים, שהיו רבים די הרבה, מתנתקים קשר לכמה ימים ובסוף חוזרים ליהיות זוג יונים.

אותה פגישה עם מקס, שהייתה האחרונה, לא היתה מיוחדת או שונה מהאחרות. רק שאז לא ידעתי שהיא האחרונה. אני תוהה לעצמי שאם הייתי יודעת שהיא תיהיה האחרונה, הייתי אולי נפרדת ממנו. אולי ככה, בידיעה שהוא היה יכול ליהיות שלם עם העובדה שהוא רווק וחופשי ושאני לא כבר לא חלק מהחיים שלו, הוא היה מוצא לו מישהי אחרת והיה מתגבר עלי מעט יותר בקלות וממשיך בחיים. אך מכיוון שזה לא קרה, עכשיו אני סתם לא חלק מהחיים שלו. אם הוא רק היה יודע שאחרי מה שקרה עדיין הייתי לצידו, עדיין הקשבתי לו בוכה עלי ועדיין הייתי צופה בו מסתכל על התמונות שלי, אולי אז היה לו יותר קל. אולי אז הוא היה יודע שאני עדיין שם.
ולא רק הוא, ככה גם ההורים שלי, אחי הקטן והחברים הטובים שלי.אולי גם שאר האנשים.

אני זוכרת את הנשיקה האחרונה עם מקס.באותה פגישה אחרונה.
לאחר שטיילנו בפארק הקטן, ליד הבית שלי והתכוונו להיפרד, הוא תפס אותי במותניים וקירב אותי אליו. הוא חיבק אותי ממש חזק ולחש לי באוזן, "עוד לא הלכת ואני כבר מתגעגע אליך."
"גם אני אליך,מקס. מתי מתראים שוב?"
"זה דיי תלוי בך, את העסוקה מבין שנינו."
כן. אני הייתי העסוקה מבין שנינו. וזה הסתכם בזה שבקושי ראיתי את הבית בגלל תגבורים שהייתי מחוייבת ללכת אליהם לאחר שעות הלימודים. אמנם למדתי בכיתת מחוננים אבל לא הייתי מצטיינת. כמה שלא הייתי מתאמצת, היו לי ציונים בין הנמוכים בכיתה וזה הרבה פעמים גרם לי להרגיש הרבה פחות טובה מאחרים. לכן, נורא רציתי להשקיע בלימודים ,הרי למקס היו ציונים נורא גבוהים ולא רציתי ליהיות פחות טובה ממנו או פחות ראויה בשבילו.
אני זוכרת שהייתי מבלה בג'פרון משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים והיו לי ימים שכשראיתי את הציונים הנמוכים שלי למרות ההשקעה הביטחון שלי היה יורד למעמקים והייתי תשושה. הייתי בוכה בלילות לתוך הכרית כדי להמנע מלספר על כך לאחרים ולהרגיש "פחות".
עכשיו אני מבינה עד כמה דפוקה הייתי.כי הסיבה היחידה שזה קרה היה בגלל שלא האמנתי בעצמי והאשמתי את ההורים שלי. ההורים שלי לא האמינו בי ולא טרחו לתת לי מוטיבציה והבנתי שהייתי אמורה לתת אותה לעצמי. עכשיו חבל לי על הדמעות וחבל לי ההערכה העצמית הנמוכה שנתתי בעצמי.

חשבתי על הלו"ז המגעיל של השבוע הקרוב ולא היה לי זמן בשביל מקס בגלל הלימודים. החלטתי שאבריז מתיגבור במתמטיקה ואפגש איתו. מקס הביא לי נשיקה ארוכה על השפתיים ואמר "ניפגש".
אך בסוף הדבר לא קרה.
מקס התקרר מאוד והיה חולה במשך שלושה ימים לכן הפגישה שלנו נדחתה לסוף השבוע הקרוב.כרגיל.
למרות שגם היא לא התממשה.

אותו שבוע רבתי עם איימי. היא הציעה שניפגש בסוף השבוע אך בגלל שכבר קבעתי עם מקס אמרתי לה שלא אוכל. היא כעסה על כך שאני מבלה איתו ושוכחת על החברים הטובים שלי, כמו קלרה וטים.
היא צדקה, אבל מה כבר יכלתי לעשות? אם רק היה לי את הזמן..
הריב שלנו היה כל כך גדול והוא רק התדרדר. היא דיברה אלי בגסות והתייחסה אלי מגעיל אחרי שכל מה שאמרתי לה בסך הכל היה שכאשר תגיע החופשה הקרובה, אשמח לבלות איתה ועם שאר החברים שלנו. היא טענה שגם אז אני אעדיף לבלות עם מקס. מאז הריב הזה הבנתי שאיימי השתנתה. היא כבר לא אותה אחת שזכרתי. אני לא נוהגת לכעוס על אנשים למשך זמן רב ואני מעדיפה לסלוח אבל איימי החליטה שהיא שונאת אותי וניתקה איתי קשר לגמרי. כאב לי לאבד ככה חברה ותכננתי לנסות לדבר איתה. מקס אמר שאני אצא "פריירית" כי היא הגורמת לריב אבל לא היה לי איכפת, האגו שלי היה פחות חשוב מחברה. תכננתי לדבר איתה לאחר יום הלימודים ביום שישי.
לא הספקתי.

ציינתי שאותו שבוע היה יפה. למה? רק מסיבה אחת. המקרה שקרה אותו שבוע היה נורא, סובב את החיים שלי ואת החיים של אנשים אחרים אבל הוא ענה לי על השאלה שמקס שאל אותי בפגישה האחרונה. הייתה לי תשובה שהלוואי והייתי יכולה לענות אותה לו.