אנה

אנחנו שתינו בדירה הקטנה והצפופה שלנו.
זה שישי בצהריים ולאט לאט רעשי המכוניות והאוטובוסים הנוסעים נעלמים, וקולות האנשים מתחלפים בשקט טהור. התריסים והוילונות מוגפים והאור היחיד הוא האור מהמטבח.
כל אחת בחדר משלה. החדר שלי עירום, יש לי רק מיטה, ארון, קירות, רצפה ותקרה, וגם הוילון שלי מוסת וחוסם את קרני השמש. החדר של אנה מלא בקישוטים צבעוניים שאספה במסעותיה, שרשראות, פרחים ומצעים צבעוניים. אנה ישנה צהריים. את הנחירות יכולתי לשמוע אפילו מהחדר שלי.
יום הופך ללילה במהרה, ושתינו יוצאות מהחדרים באותו הזמן. אנה מקושטת בתכשיטים ובבגדים יפים ואני בשמלה לבנה ובסנדלים. אנחנו לא מדברות. ככה אנחנו, לא צריכות מילים.

אז איך בעצם יצא שאנחנו גרות באותו בית?
סיפור ארוך, והכל התחיל מצומת גדרה.
מכוניות ואוטובוסים חולפים על פנייה של אנה, ולראשה כובע קש גדול שיגן עלייה מהשמש בעודה מוכרת. בדוכן של אנה היו הפרחים הכי צבעוניים. היו לה גם פירות טרופיים ועציצים קטנים, ומעט מאוד היו קונים, אבל אנה לא התייאשה. היא עמדה בצומת כל יום ומכרה.
עברתי שם כל יום בדרכי, ואף פעם לא הבנתי איך אפשר למכור את הפירות המשוגעים האלה במחירים כל כך נמוכים ושעדיין לא יהיו קונים. תהיתי מה היא עושה עם הכל בסוף היום. היא זורקת אותם? שומרת לעצמה?
…
הייתי יושבת בתחנה ובוחנת את האנשים סביבי, מנסה לנחש מאיפה הם באים ולאן הם הולכים.
אם היה איש בחליפה, סביר להניח שהוא בדרכו לעבודה… אם היו חיילים עם תיקים גדולים, כנראה לבסיס או לביתם הם נוסעים.
אם היו סתם אנשים פשוטים, כמוני, זה כבר היה יותר קשה. זה היה התחביב הקטן שלי בדרכים, לקרוא את האנשים כאילו שהיו ספרים.
את אנה ניסיתי לקרוא כל יום מחדש ובכל יום היה לה סיפור אחר.
יום אחד היא לבשה שחור כולה ופרח גדול היה שזור בצמתה, אז הנחתי שהיא הלכה להלוויה. ביום אחר, צבעוני וזועק כאילו שעכשיו חזרה ממסיבה.
ויום אחד, אנה כבר לא הייתה שם.

פגשתי אותה שוב, הפעם בצומת חדרה.
היא הייתה לבושה בשמלה לבנה וארוכה שהסתירה את הצלקות.
"את." היא פנתה אליי.
הסטתי את מבטי מהצלקות לעיניים שלה.
"היית פעם בקרקס?" היא שאלה.
"אף פעם לא…" עניתי, מבולבלת.
"הקרקס מגיע העירה." היא חייכה קצת. "העונה החדשה של האח הגדול עוד מעט פה."
"אני… לא עוקבת."
"את אוהבת האח הגדול?"
"אין לי זמן לראות את זה…"
החיוך שלה התרחב, והיא שינתה נושא בחדות.
"אני מעניינת אותך. את סקרנית."
"אני… פשוטה. לא סקרנית." עניתי וניסיתי להתחמק.
אנה התקרבה אליי. "את מרתקת בשמלות הפשוטות ובסנדלים שלך, מסתירה את השומנים… אני כולי הצגה אחת גדולה. גוש נצנצים, צ'קלקה. אני בדיוק כמו האח הגדול." החיוך נמחק. "אנה." היא הושיטה את היד שלה ללחיצה. לחצתי בחזרה.
ושוב, אנה נעלמה מחיי.

נפגשנו שוב בצומת טייבה.
ישבנו אחת ליד השנייה ולא דיברנו, לא היינו צריכות מילים. לפתע אנה קמה והלכה לעבר הכביש. מכוניות ואוטובוסים חולפים על פנייה במהירות, והיא, חסרת פחד למות. רצתי ותפסתי אותה בכוח. כולם התאגדו סביבה והסתכלו, לא רק מתוך דאגה, אלא מתוך התעניינות. כשמשהו דרמתי קורה, כולם מסתכלים.
מי יאשים אותם, זה מעניין…

אני ליד אנה בבית החולים גהה, מחזיקה לה את היד. אמרתי לה שיהיה בסדר, שהכל יהיה שונה מעכשיו.
משום מה אנה הייתה חשובה לי. כנראה שכן יש אנשים טובים באמצע הדרך, והרגשתי שזה לא סתם מעשה צדקה. זה היה פנימי, כאילו שאנחנו כבר חברות ותיקות. הרגשתי כאילו שאני מכירה אותה כבר שנים, והנה, השומנים נעלמים.

מאז התחלנו לגור ביחד.
אנחנו לא מדברות הרבה, ולמרות שזה מטופש לגור ביחד ולא לדבר, זה מרגיש כאילו שלא צריך מילים.
אנה בחרה במועדונים ובבגדים חושפניים, שכולם ישימו לב לצלקות של גופה… וכשמישהו העיר על זה, היא הייתה חוזרת מדוכאת הביתה.
היא אהבה את הקרקס, ולא פספסה שידור של האח הגדול (או של כל תוכנית ריאליטי אחרת), כאילו שזו הייתה הדרך שלה לצחוק על כל האנשים שצחקו עלייה.

באותה שבת יצאנו לטייל שתינו. עברנו ליד מוכר פרחים בצומת, ואנה קנתה ממנו זר צבעוני והעניקה אותו לי.
חשבתי על כל האנשים שחלפו על פנינו בדרך, ומאיפה הם באים ולאן הם הולכים. ראינו זוג צעיר שהולך לאט עם ילד קטן, ואישה זקנה עם עובדת פיליפינית, ומישהי שמתייפחת על ספסל וכל עובר אורח מסתכל ולא ניגש לברר האם הכל בסדר.
גם אנחנו לא ניגשנו.

במוצאי שבת אנה ארזה את הדברים שלה ועלתה על אוטובוס, שיקח אותה רחוק רחוק מהמקום הזה להתחלה חדשה, איפה שהוא, לא משנה איפה. היא עלתה על האוטובוס הראשון שהגיע ולא הסתכלה לאחור.
מכוניות ואוטובוסים השכיחו את הזמן, לילה הפך ליום ובוקר חדש עלה.
החדר שלי עירום כהרגלו. מיטה, ארון, קירות, רצפה ותקרה. החדר של אנה ריק מרהיטים, והדבר היחיד שמילא אותו היו קרני השמש מהחלון. היה שם קריר.

את אנה פגשתי שוב, בצומת גדרה.
הייתי בדרכי ואנה עמדה שם, מוכרת פרחים צבעוניים, פירות טרופיים ועציצים קטנים. לא היינו צריכות להחליף מילים כדי לדעת שהחיים ממשיכים. אנשים בדרכים, מכוניות ואוטובוסים, השמש שולחת קרניים, יום הופך ללילה ולילה ליום ואנחנו.
אנה ואני.