אז מה אם אומרים

"קדימה, קדימה! להתקדם! יאללה, אתם שם בסוף עם הכובעים השחורים, תזיזו ת'רגליים, יש עוד אנשים שצריכים להגיע".
"השם ישמור. זה לא יכול להיות", אמר משולם בזמן שכיסה את עיניו בידו. הוא עמד במקום, נע ונד קדימה ואחורה ומדי פעם לצדדים, ממלמל תפילות שכבר ידע שחסרות טעם.
"אמרתי לך לזוז!", צעק האיש בעל הזיפים שעמד על בימת המתכת הקרה והאפורה. קולו היה גבוה וצורם דרך מכשיר המיקרופון שהחזיק בידו.
"כל פעם אותו סיפור עם החרדים האלה", אמר לעוברים ושבים, "הם לא מוכנים לשחרר. יאללה שיבינו שעשו טעות, ויתקדמו הלאה, קצת בגרות".
משולם המשיך לעמוד במקומו ולנוע, פאותיו המסולסלות זזות עמו ומלטפות את לחייו. ידו מחפשת אחר ספר התפילות שהיה תמיד בכיסו, אך זה כבר לא היה בנמצא. כי חומר לא עובר למקום הזה.
"בוא צדיק, בוא נמשיך, אין ברירה", אמר אדם לבוש שחורים גם הוא שעצר לצד משולם, "בוא, צריך להשלים עם זה".
"…אדני אלוהינו אדני אחד, שמע ישראל אדני אלוהינו אדני אחד…", שמע החרד את משולם ממלמל.
"די די, בוא, בוא איתי, יהיה בסדר, אנחנו נהיה חזקים", אמר החרד, אך משולם נשאר בשלו. לצדם עברו ילדים, גברים ונשים, מסתכלים עליהם ומעכבים את התנועה כאילו היו תאונת דרכים באיילון.
החרד תפס את ידו של משולם באיטיות והוריד אותה מעיניו. משולם הביט בו, בעיניו הכחולות והחכמות, בזקנו הלבן והמדובלל.
"חברים, מה קורה שם? קדימה לפנות! אתם לא היחידים, יאללה קדימה לעבר הריק. חבל על הזמן שלי ושלכם, בבקשה, הריק בכיוון הזה", חזר וצעק האדם בעל הזיפים.
"משולם הביט בחברו החרד ואמר לו בעיניים ריקות:"זה לא ייתכן, לא ייתכן. לא ייתכן שהוא לא קיים. כל החיים… כל… אז מה כן אם לא אלוקים?"
החרד תכול העיניים הביט בו במבט עמוק ומנחם, "יש ריק. זה לא הרבה, אבל זה מה שיש."
"אבל… גן עדן, מקומי מובטח", אמר בשקט משולם.
"לא מובטח, לא מובטח ולא כלום. אין שום דבר ידידי, וככל שתכיר בזה, כך זה יהיה קל יותר. הבט בי, מה עינייך רואות?"
"מה?", תמה משולם.
"הבט בי", חזר והמשיך החרד, "אני חייתי שנים רבות ממך, וכמוך התפללתי יום ביומו. אך זהו, פה הקץ. וזהו, פה מסתיים המשחק. נכון, אז הקדשנו את חיינו לדבר שלא היה מבוסס ומסתבר כלא נכון, עשינו טעות. אז במקום החרטה, תהיה בהשלמה. תשלים עם הגורל. ואל תצטער על דבר, זוהי הייתה בחירתנו."
"הילדים שלי", אמר משולם כעת צוחק צחוק קטן של עצב, "רק אם הייתי יכול להגיד להם, להזהיר אותם-"
"אבל אתה לא יכול", קטע אותו החרד, "אז בוא, בוא איתי לריק. אומרים שמרגישים טוב אחרי זה, שמרגישים שלמים, כאילו סוגרים מעגל, ואז לא מרגישים כלום."
"וזה תמידי?"
"אני משער."
משולם סידר את כובעו השחור והרים את מבטו. הוא החל לצעוד לעבר הריק לצד חברו לבן הזקן.
"או! סוף סוף! יאללה יאללה, תתקדמו, לצמצם לצמצם!", צעק בקול שמח האיש בעל הזיפים.
משולם היה כבר ליד הריק, ואז הביט לאחור פעם אחרונה לכיוון השלט העומד בכניסה. גובהו נישא לגובה של כשישה מטרים, ועליו היה כתוב שחור על גבי לבן, בכתב- כמה אירוני- תנכי:"אין אלוהים, עמכם הסליחה".