לבשל כרוב בגשם

courage102 11/01/2013 841 צפיות תגובה אחת

זה קרה בגשם החזק ביותר שהיה ב50 שנה האחרונות, כך אמרו. אותו יום שהתחיל בסופות רעמים וברקים רגילות כביכול, התמשך לשבוע סוער מלווה ברוחות עזות, גשם, ושייט באבובים על כביש איילון. אחד מאותם ימים, נסעתי על הקטנוע על כביש 4. זה היה בדרך חזרה מהעבודה. נסעתי בזהירות, משתדל שלא לעבור את ה-62 קמ"ש, כי זאת המהירות שאם עוברים אותה זה כבר מוגזם בגשם שכזה. בקושי אפשר היה לראות את המכוניות שנסעו לצדי על הכביש, ואז, ממש לפני מחלף מסובים, ראיתי איש עומד במפרץ הכביש, לבוש מעיל דובון צבאי כזה, ועם הצ'וקו על הראש. הוא עמד שם באמצע הגשם, כשמים זורמים לצידו על הכביש המוצף, הציג אל על את ידו באויר, והחזיק בראווה – כרוב גדול וירקרק. לצד רגליו נח קרטון ספוג מים של "אגרקסקו"- מלא בכרובים.
אני אף פעם לא עוצר ברחוב לתמהוניים, לא לקבצנים, ולא לאלה שמנגנים בגיטרה שירים מוכרים, מנידים את ראשם הצדה ומסתכלים עליך במבט של "זרוק איזה שקל יא חרא, אני כבר לא מרגיש את האצבעות", ואני מצדי חושב מה הוא עושה פוזות, כולה לקח שיר גדול, למד לנגן אותו בבית בזמן שעישן בטח ערמות של גראס ועכשיו הוא חושב שהוא איזה אריק קלפטון.
אז אם ברגל אני לא עוצר, בטח ובטח לא בצד הכביש הראשי. אך אני לא יודע מה קרה לי אותו היום, ולמרות שהיה לי קר באצבעות, והרגשתי איך אזור התחת שלי נרטב כי בטח יש לי שם חור בחליפת גשם, ואפילו שכל כך רציתי כבר להגיע הביתה, התחלתי ללחוץ על ידית הברקס.
הרמתי את הקסדה, והבטתי בו. הוא נשאר עומד שם עם ידו מונפת באויר, וידו השנייה מסוככת מעל פניו כאילו היה מסנוור מהשמש. "בישלת פעם כרוב?", הוא שאל בצעקה מעל לגשם במבטא ערבי קל.
"אמא שלי מבשלת", עניתי.
"ואתה, אף פעם לא בישלת?"
"בישלתי", הודיתי.
"אבל בגשם, בישלת פעם כרוב בגשם?"
לא הייתי בטוח למה התכוון, אבל עניתי שכן, אז הוא השפיל מבט. הוא נראה מאוכזב. היה לו מבט כזה, שהדרך היחידה להסביר אותו הוא מבט של מישהו שלא יכול ללמד מישהו אחר לבשל כרוב בגשם.
"אתה יודע שכרוב זה המאכל היחידי שיש לו ערך קלורי שלילי?", שאלתי אותו.
"ואללה?", שאל בפליאה ומבטאו הערבי בלט אף יותר.
"כן, האנרגיה שאתה מוציא שאתה לועס ומעכל, היא גדולה יותר ממה שהוא מכניס. טוב, כמה כרוב עולה?"
"3 שקל לכרוב אחד."
"זהו?", שאלתי בפליאה, "אז תביא 3, נראה לי אני אבשל כרוב בשבת, אבל תביא לי יפים." הבאתי לו שטר רטוב של 20.
"הכי יפים", הוא צעק מבעד לרעם שהרעיד את השמיים והכניס את ידו להחזיר לי את העודף.
"לא. תשמור את העודף. ואללה, אתה בסדר אתה תאמין לי", אמרתי לו בחיפזון אחרי ששמתי את הכרובים בארגז.
"ואללה גם אתה לא כזה מ'גנון", הוא אמר מצדו, "ותאמין לי, בשבת יהיה לך אחלה של כרוב, אבל אני רק מקווה שירד לך גשם".
"גם אני", אמרתי.
"מעסאלמא", הוא בירך לשלום ולקח עוד כרוב להחזיק בגשם.


תגובות (1)

אחלה איש *-*

11/01/2013 04:28
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך