שלג-הקדמה

שלג,שלג שלא ראיתי כבר הרבה זמן.
למולי נפרש נוף של שלג לבן,רך וטהור שלא דרכו עליו עוד.
רגלי היחפות רעדו בתוך השלג הקר,שמראו מפתה להתקרב,להרגיש,אבל תחושתו קרה וצורבת.
המשכתי ללכת,אני לא יודעת אפילו למה.
אולי בגלל התקווה,שיום אחד אגיע לשם,למקום ההוא,שנופיו כל כך פשוטים ורחוקים מהמראות שניצבים לפניי,ואולי בגלל המראה המהפנט של השלג הלבן,החלק והטהור,מול שמיים אפורים ומעוננים,שככל שאתקרב,ארצה לגעת בהם עוד.
רגליי הרועדות נשאו את כל גופי,שהיה כמעט משותק מהקור שזרם בו,שלא נתן לגופי אפשרות לזוז.
כבר יומיים אני נושאת את רגליי בתוך השלג הקר,הדוקר,ומרוב הקור המשתק אותי איני מרגישה את הרעב המנקר בי.
המחשבה היחידה שעברה בראשי הייתה להפסיק.
להפסיק הכול,להפסיק ללכת,כי אין סיבה לחפש מקום שאני בכלל לא בטוחה שהוא קיים.
זו הפעם הראשונה שהרגשתי הרגשה כל כך זרה,כל כך רחוקה,שאני פשוט לא שייכת.
ואז הבנתי למה אני ממשיכה כבר יומיים,בלי לעצור אפילו פעם אחת.
התחושה המעיקה הזו,שאני לא שייכת לכאן,שיש לי לאן להגיע ואני לא מצליחה להגיע לשם,היא זו שגרמה לי להמשיך.
כבר יומיים אני הולכת בשלג הקר והרטוב,כשגופי משותק,וההרגשה המעיקה הזו מכבידה עליי,ואת כל זה סוחבות הרגליים היחפות והרועדות שלי.
הבטתי אחורה,כדי לראות איזו דרך עברתי,וראיתי את עקבות רגליי טבועות בשלג הרך.
באותו זמן שהסתכלתי אחורה,הבנתי למה כל האנשים ממשיכים,עוברים מקום,משנים.
הם עושים את זה כדי לחשוב שאי שם,במקום כולשהו,בתקופה כלשהי,הם יצליחו למצוא מקום שבו הם יוכלו לחייך,שהסביבה תחייך להם בחזרה.
הם רוצים למצוא מקום שבו הם ירגישו מוגנים ואהובים.
באותו רגע,הבנתי שאני יכולה להרגיש אהובה ומוגנת רק כשאין מסביבי אף אחד.
רק כשאני לבד,בשלג הרך,שמכסה אותי,שגורם לי להרגיש מוגנת,רק אז אני אוכל להרגיש אהובה.
השרירים בפניי נרפו,והזלתי דמעה בעיני.
נשכבתי על השלג הרך והקר,ופניי החיוורות לא נראו על פני השלג הלבן.