היפה והחיה- גרסא שלי פרק 6

בס"ד

לאכול בחברת החיה היה מביך, ולא כ"כ נעים.
כשבל הגיע לחדר האוכל החיה כבר היה בעיצומה של הסתערות נלהבת על המזון. כנראה לא ציפה שתענה להזמנתו.
לא היו לו כל נימוסים, השולחן היה ערוך במפה, כלי סכו"ם ומפיות, אבל הוא אכל בידיו וחטף מכל הבא ליד. זולל בבהמיות.
כל המאכלים נמרחו על פניו וגופו, נראה שלא החליף את בגדיו.
בל חשה בחילה קלה שהתחזקה עם כל שנייה שעברה. היא החליטה לחזור לחדרה והחלה לסגת אחורה אך החיה הבחין בה.
"בל!" פיו היה מלא באוכל שניתז החוצה בין שיניו. בל רצתה להקיא.
אבל החיה נראה מאושר כ"כ, הוא פקד על הכיסא שמולו לפנות אחורה עבור בל ומהר להעמיס על צלחת מיני מאכלים שאותם דחף ממש מתחת לאפה של בל מרוב התלהבות. ואז הוא לקח מנה שנייה (או שלישית או רביעית, לבל לא היה מושג כמה אכל לפני שהגיע) והחל לטרוף אותה באותה התלהבות שאכל את המנות הקודמות.
בל נראתה נפלא באותו בוקר. לבושה בשמלה אביבית ירוקה, למרות החורף השורר בחוץ, הטירה הייתה מחוממת היטב.
שערה היה קלוע בצמה צדדית שנפלה על כתפה. היא הרכינה את ראשה והתרכזה בצלחת שלפניה הרבה יותר משצריך אדם להתעניין בצלחת שמולו, במיוחד כאשר הוא לא אוכל כלום.
בל הסמיקה והחיה קלט שהוא בוהה בה בפה פתוח. הוא התנער וחזר לצלחתו, אבל כבר לא היה רעב. הוא חש מבוכה עצומה, ולא ידע מה להגיד. לראשונה הרגיש לא נעים בבגדיו המלוכלכים, בעובדה שהוא מלוכלך, בנימוסיו הלקויים.
"אהממ.. למה את לא אוכלת?"
"אני.." בל לא רצתה להגיד שהתנהגותו דוחה אותה, אז היא הרימה את הכף וטבלה אותה בדייסה שמולה, שומטת אותה חזרה כאשר החיה הסיר את מבטו ממנה.
"פשש" לחש לומייר מאחורי החיה "תאמר לה משהוא יפה!"
"כמו מה?" תהה החיה,
"אמרת משהו?" שאלה בל ששמעה לחישות אך לא ראתה את לומייר
"לא. שום דבר!" הטיח החיה בבהילות והפחיד אותה.
"תגיד לה משהו על השמלה!" הציע לומייר
"נו, למה אתה מחכה?" האיץ בו.
"אממ בל?"
"כן?"
"יש לך שמלה… מאוד ירוקה" השתפן.
"אה" זה בברור לא מה שחשבה שיאמר.
"כלומר, היא יפה עלייך, היא מדגישה את צבע עינייך" ניסה החיה להציל אל כבודו האבוד
חיוך מתוק כ"כ הציף לרגע את פניה של בל.
"תודה" לחשה. החיה היה מרוצה. ומרוצה פחות כשראה שמיד אח"כ החיוך נעלם ובל שוב נסגרה בעצמה, שקטה ומהורהרת.
שניהם חשו הקלה רבה כאשר הארוחה נגמרה סוף סוף. אבל מסיבות שונות. בל רצתה להתרחק מהחיה והחיה רצה להתנקות ולהרהר בבל.
ברגע שיכלה נמלטה בל מחברת החיה והחלה להסתובב בטירה. אבל פחדה ללכת לאיבוד וירדה אל האורוות. לבדוק את שלום סוסה.
היא שמחה שאיש לא היה באורווה. נראה שהסוס קיבל טיפול טוב. הוא היה נקי ושבע והרבה יותר רגוע מיום האתמול. יכול להיות שזה התחיל רק אתמול? אכן כן, אבל היא הרגישה כאילו עבר זמן ארוך יותר.
"אני כ"כ מבולבלת פיליפ," שחה אל סוסה. כן, היא מדברת אל סוס, זה בכלל לא מוזר. אבל היא הייתה זקוקה לדיבור כדי לארגן את הבלגן בראשה.
"אני לא מבינה אותו, בחיי שאני לא מבינה. או שהוא מתפרץ, או שהוא מתנהג כילד קטן, או שהוא…"
מקסים?
לא, לא. בהחלט לא. החיה לא מקסים. הוא פשוט… מה?
"בודד" לחשה בל
"הוא בודד כ"כ, והוא שמח לחברתי, אבל אני לא יכולה לסבול אותו! אוי!, אני, אני פשוט לא יכולה להסתכל עליו! והוא מגעיל אותי כ"כ, פיליפ… אבל הוא-"
"את באמת משוגעת אם את מדברת אל הסוס. הוא לא יענה לך"
בל פחדה להסתובב. פחדה לראות. היא אמרה לו לא לחזור לכאן! היא אמרה לו לא לחזור לכאן! היא אמרה לא לא לחזור…
"אוי, תום!" היא השליכה את עצמה על אחיה בעוצמה כזו שנפל, הוא צחק והתיישב על הרצפה, פורש את ידיו. היא התיישבה בחקו, כשם שהייתה עושה כילדה קטנה שקיבלה מכה, היא הניחה את ראשה על כתפו וחיבקה את צווארו. והוא חיבק אותה בחום, שעה ארוכה.
"אוי תום, כ"כ התגעגעתי אלייך!" בכתה
"באמת? נפרדנו בדיוק אתמול"
"אני-" עוד בכי
"אני לא מתכוונת לבכות!" בכתה
"ששש, זה בסדר.. זה בסדר.." הרגיע
"מצטערת" מלמלה כשנרגעה
"מעולם לא בכיתי כ"כ הרבה, מה קרה לי?"
"זה נורמלי לגמרי, גם אני בכיתי אתמול"
"באמת?" חייכה בל "תום הגבר בכה?"
"כמו תינוק" בל צחקה מעט, ואז הרצינו שניהם.
"למה חזרת?"
"באתי להציל אותך"
"תעזוב תום, עכשיו. אם החיה תתפוס אותך עכשיו לא אוכל לעשות כלום לשחרר אותך"
"את לא צריכה. בואי איתי, עכשיו, שנינו נשכח מחלום הבלהות הזה ונמשיך הלאה"
כשראה שבל לא עונה, ולא מתכוונת לזוז, נחרד.
"את לא מתכוונת להישאר פה, נכון? להיות אסירה של החיה, לגמור את החיים שלך פה, אני בסדר עכשיו, בואי פשוט נברח!"
"הבטחתי, תום"
"את היית בלחץ וללא שום בררה! מה היית יכולה לעשות? זה לא נחשב, בואי איתי, בל. הביתה"
זה היה מפתה כ"כ, מגרה כ"כ, החיה לא היה בסביבה, איש לא יכל לעצור אותם, הם יכלו פשוט לרכוב משם, לברוח בלי להסתכל לאחור, ולא היו צריכים לזכור את זה אפילו כי לא יהיה סיכוי שהם יחזרו לכן לעולם…
בל נשכה את שפתיה, היא כל-כך, כל-כך רצתה לעזוב. לשכוח, לא לראות את החיה לעולם! להמשיך בחייה כאילו כלום….
"אני לא יכולה"
"את לא רצינית!"
"הבטחתי תום, והבטחות צריך לקיים, זה מה שאבא שלך היה אומר"
"אבא שלי…" תום נראה מריר להחריד לפתע
"שמעי," הוא אחז בידה בכוח, "אנחנו עוזבים היום"
מה?
הם עוזבים? היום?
הם לא מחכים לה….
ולמה שיחכו? היא אסירה לכל החיים, וזה מה שצוענים עושים, עוברים ממקום למקום.
ועכשיו הם עוברים מקום…
בלעדיה. היא תישאר תקועה כאן.
גוש קשה חסם את גרונה פתאום.
"יש לך הזדמנות אחרונה לברוח, תחשבי על זה, יש לך עולם בחוץ, חיים, חלומות, בבקשה בל, תעזבי איתי."
היו לה חלומות, המון חלומות, המון מקומות בהם רצתה לבקר, תחביבים להתנסות בהם, חוויות….
היא כ"כ רצתה לעזוב איתו.
"אני לא יכולה" היא לחשה בקושי "הבטחתי"
תום צחק צחוק מריר
"זה מה שאת רוצה? להישאר כאן? להיות רכושה של מפלצת?"
"הוא, הוא לא מפלצת תום, הוא מתייחס אלי יפה, והוא נורא בודד"
"אז זהו, כמה שמלות יפות ואת רצה אל חיקה של מפלצת?" משך תום בחצאית שמלתה.
בל התנשפה בעלבון, קמה ופנתה חזרה לטירה.
"כדאי שתלך, תום"
תום מיהר אחריה
"רגע, רגע לא, חכי! חכי רגע!" הוא משך אותה לעצירה
"אני מצטער" אמר בכנות
בל חסמה את הדמעות שהחלו להציף את גרונה.
"ואתה? אתה חושב שאני רוצה להישאר פה? שאני לא רוצה להסתלק? אבל הבטחתי תום, והבטחות צריך לקיים! הבטחתי!"
תום הנהן, והם התיישבו שוב, מחובקים ושקטים.
"אני… אני רוצה להציע לפנלופי" הודה באוזני בל.
"נישואין? אתה רוצה להציע לפנלופי נישואין?"
"כן"
"זה נפלא תום! אתה חושב שהיא תסכים?"
"אני… חושב"
"מזל טוב תום!"
אבל היא לא תהיה בחתונה שלהם. והצטערה על כך מאוד.
השמש כבר הייתה נמוכה יותר בשמיים. כמה זמן הם שם? שעה? שעתיים? שלוש שעות?
"אתה צריך לחזור" לחשה בל. היא הרגישה שהפרדה הזו קשה יותר מהפרדה הקודמת.
הפרדות הכי קשות הן פרדות בהסכמה.
"כן, אני יודע. אבל, תעשי טובה בל-" הוא הוציא את שרשרת השבועה של בל.
"תענדי את זה. אנחנו תמיד נישאר אחים. לא משנה מה יקרה, נכון?"
"תמיד" הסכימה בל וענדה את השרשרת.
"אני אוהב אותך, תשמרי על עצמך" לחש תום
ונפרד לעולמים.