הפרי האסור – פרק 4

פרק 4: פגישה ותדהמה
"מי אתה?" שאלה סירני את היצור, הוא לא נראה אנושי, כלל וכלל לא. היצור היה בעל שיער לבן-כסוף, מאוד בהיר וארוך, שהגיע עד לגבו, עיניו היו זהובות זוהרות, והן ניבטו אליה באימה מהארון המואר, אם כי היא לא ידעה למה הוא פחד ממנה.
עורו היה בגוון תכלת חיוור מאוד, כמעט לבן כמו שערו. בכמה מקומות בגופו, כמו הפנים ובצבר היו קשקשים מעט יותר כחולים מעורו, ונצנצו לאור המנורות.
היצור נראה מבוהל עד לכלות נשמתו.
אז סירני ראתה מה שהוא אחז בידו, זו הייתה גלימה חומה מוכתמת בבוץ, אשר הוא הוריד מן הקולב של ארון הבגדים, נראה היה שהיא הגלימה היחידה המלוכלכת בכול הארון, אך לפי איך שהוא אחז בה יכלה סירני להבין כי היא חשובה לו.
היצור צעד אחורה בפחד, מחזיק בידו את הגלימה המלוכלכת, הוא הסתכל על סירני פחד ובהלה בעיניו, הוא בחן אותה מכף רגל ועד ראש.

סירני עמדה מולו בבהלה, היא הייתה נדהמת טיפה, מעט בשוק, אך היצור נראה כאילו שהוא חשב שהיא תחזור לאיתנה לאחר כמה שניות, ואז היא תרוץ להזעיק את השומרים, וזה היה הדבר האחרון שהוא רצה שיקרה.
הוא הסתכל לצדדיו, מחפש דרך מילוט לפני שסירני תעשה משהו טיפשי, אך במקום לברוח בצרחות כמו שהבחורות בארצו של היצור היו עושות, סירני רק בהתה בו בעניין.
היא לא פחדה ממנו, טוב, לא מאוד, היא רק הייתה מרותקת למראהו החדש והמוזר.

היצור פחד, סירני יכלה לראות את זה בכול גופו הרועד, הוא הסתכל עליה כאילו בעוד רגע או שניים היא תרוץ ותזעיק את כול הארמון, אך לסירני היו תכניות אחרות, היצור הזה מה שלא יהיה, לא היה שונה ממנה בהרבה, גם היא פחדה, אולי אפילו פחות ממנו, הם היו דומים בהרבה דברים חוץ מהמראה החיצוני, משום מה היא ידעה שהוא היה יותר אנושי ממה שהוא נראה, לא שהיא ידעה למה היא חשבה כך.
סירני התחילה לצעוד לעברו של היצור, הוא לא נראה מתלהב כל כך מהרעיון, צעד אחר צעד, היא התקרבה אליו, וכול צעד שהתקרבה צעד היצור צעד משלו אחורה, מנסה להתרחק ממנה, היא המשיכה להתקרב אליו בנחישות, והוא המשיך לצעוד אחורה, סירני הייתה נחושה להסיג את אמונו.
היצור לא נראה מאיים כלל, הוא פחד, סביר להניח שהוא פוחד יותר ממנה, קבעה סירני. היא התקרבה אליו לראות כיצד יגיב היצור, אם ינסה לאיים עליה או ינסה לברוח.
היצור הלך אחורה עם כל צעד שהיא התקרבה אליו, מנסה להימנע מהמפגש ביניהם, כאילו שאם הוא ילך אחורה היא תעלם.
סירני יכלה לדווח לו חדשות מדהימות, היא לא נעלמה והיא גם לא התכוונה להעלם.
לבסוף הגיע היצור לקיר של ארון הבגדים.
הוא חיכה שם שתעשה את הצעד שלה.
סירני הסתכלה על היצור כמה שניות, נשמה נשימה עמוקה ואז היא רכנה מעט קדימה "לא ענית לי כששאלתי אותך קודם… מי אתה?" קולה רעד מעט בעודה שואלת אותו את השאלה פעם נוספת, סירני יכלה לראות את מבט ההפתעה, בו הסתכל עליה היצור, הוא לא האמין למשמע אוזניו, כנראה שציפה לנורא מכל, לא שסירני ידעה למה.
נראה שהיצור התכונן להשיב לשאלתה, הוא ניסה לדבר, אך שום קול לא יצא מפיו, רק רעשים קטנים שהעידו על כך שניסה לדבר אך דבריו לא הצליחו לחמוק בבטחה מפיו, בתחילה חשבה סירני שאולי היצור אינו יודע איך לדבר, אבל אז היצור נגע בגרונו והזעיף, הוא נראה כאילו הוא מתרכז ואז החל להדגים על עצמו שהוא שותה שתייה, סירני בקושי הבינה, המוח שלה היה אפוף ערפל, אך לבסוף היא קלטה את העניין, הוא היה כל כך צמא שלא יכל לדבר.
"תישאר פה, אני אבקש מאחת מן המשרתות מים" סירני אמרה לו בשקט ואז הסתובבה אל הדלת, במחשבה שנייה היא הסתובבה אל היצור פעם נוספת "אל תזוז! אני מתכוונת לזה!" אמרה סירני מאימת עליו, היצור קרס על הרצפה והנהן ברפיון חושים.
סירני ראתה פעמון על יד מיטה, בחדר שהוקצה לה, היא צלצלה בו במחשבה שאחת מן המשרתות תבוא בסופו של דבר, כדי לבדוק מה קורה איתה.
כדקה לאחר מכן, דפיקה חלושה נשמעה על הדלת, סירני פתחה את הדלת בהקלה, המשרתת הייתה שם, היא לא נראתה נרגזת, אלא רק טיפה מוטרדת.
"אני רוצה שתביאי לי כוס מים, ובדרך תקראי לדמון תגידי לו שאני רוצה לדבר איתו בחדרי בדחיפות!" ציוותה סירני בקול נסיכותיי, המשרתת קדה ,וברחה משם כמה שיותר מהר.
סירני חזרה לתוך החדר סוגרת אחריה את הדלת, היא התקרבה אל הארון, ואז נכנסה אליו בשקט, זוג עיניים זהובות עקבו אחריה "ציוותי על אחת מן המשרתות להביא לך מים, וגם קראתי לדמון, הוא הבן דוד שלי" היצור נראה מבועת למשמע דבריה של סירני, לא מספיק שהיה צריך להתעסק איתה, עכשיו היא קראה לבן דודה. עוד צרות להתעסק איתן
"אל תדאג, מבן כל האנשים בארמון הזה, דמון הוא היחיד שלא היה מסגיר אותך, למען האמת אני חושבת שהוא היה מנסה לפתוח איתך בשיחה, הוא פשוט אוהב דברים… כאלה" היא הצביעה על היצור בחוסר ביטחון, עכשיו הבעת פניו הייתה אומללה וטיפה נעלבת.
עוד דפיקה על הדלת הפריעה לחילופי הדברים ביניהם, סירני יצאה מהארון ומיהרה אל הדלת, קול בקע מעברה השני
"זה אני דמון" היא שמעה אותו אומר מחוץ לדלת הסגורה בבריח, שאותו שמה לכול מקרה,
"רק רגע" אמרה סירני "אני מייד פותחת את הדלת" היא אמרה.
דמון נכנס לחדר, הוא נראה משועמם כהרגלו, סירני צחקקה למחשבה עד כמה "משועמם" הוא יראה כשהיא תראה לו את היצור.
דמון בחן את החדר של סירני, והחליט שהמיטה היא המקום הכי נוח לשבת בו.
"דמון אתה יודע למה קראתי לך?" שאלה אותו סירני
"לא למען האמת, אבל לא ממש איכפת לי, זה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות כרגע…" הוא אמר במשיכת כתפיים, והסתכל על סירני בציפייה
"למעשה רציתי להראות לך משהו" היא אמרה
"מה?" שאל דמון בחשד, סירני לא הייתה אחת שתחלוק דברים סתם ככה
"כשנכנסתי לחדר היה איתי מישהו" אמרה סירני כממתיקה סוד
"כן המשרתת" אמר דמון מבולבל
"לא, הרבה אחרי שהיא הלכה" הסבירה סירני בסבלנות
"מי?" שאל דמון, הוא נשמע יותר מעוניין, צלצול נוסף על הדלת הפריע לסירני.
היא הלכה אל הדלת ופתחה אותה בקלילות, בדלת עמדה משרתת עם כוס מים צחים וקרים, סירני לקחה את כוס המים מהמשרתת והודתה לה.

דמון ישב שם על המיטה מבולבל, מעלה השארות, מי יכול היה להיות האורח המסתורי של סירני? למה היא קראה לו לשם? האם קרה משהו? הוא לא הצליח להבין.
סירני התקרבה אליו עם כוס המים "הוא נמצא בארון הבגדים" היא אמרה לו, עברו כמה שניות עד שדמון הבין כי היא התכוונה לאורח שביקר בחדרה, מבקר, תיקן את עצמו דמון, הוא עדיין בחדר.
סירני הובילה אותו אל עבר ארון בגדים מפואר, בעל ידיות מסולסלות, שהיו פתוחים למחצה, דמון יכל לראות את האור דולק מתוך הארון החצי פתוח, סירני הובילה אותו פנימה, מה שהוא ראה שם הדהים אותו יותר מכל דבר אחר שהוא אי-פעם ראה.
ממולו ישב יצור, עורו היה כחלחל-לבן ממש בהיר, הוא היה מכוסה בקשקשים טיפה יותר כהים, שערו היה כסוף בוהק, אך לא כמו עיניו, דמון ניסה להתעלם מהמבט שלטש בו היצור, מבט של פחד מהבאות.
דמון לא יכל לומר דבר, המראה הזה הימם אותו, סירני מיהרה ליטול את הפיקוד
"אתה לא הולך לספר לאף אחד נכון?" היא שאלה אותו טיפה חוששת, דמון הניע את ראשו לחיוב.
יצור כזה אף אחד עוד לא ראה, ויהיו רבים שינסו להרוג אותו, צריך היה לשמור אותו בסוד
"הוא היה צמא" אמרה סירני בעודה מקרבת אל היצור ומביאה לו את כוס המים, היצור לקח ממנה את המים ושתה את כל הכוס בלגימה אחת "הוא בדיוק עמד לספר לי מי הוא" עדכנה סירני את דמון.

דונדון הביט בבחור שנכנס לארון שלו, הבחור היה צעיר ומלא חיים, אך איך שהוא נכנס וראה אותו, הבעת פניו השתנתה לתדהמה במהירות. הוא היה ממש משותק, באותו הרגע חשב דונדון שהוא ירוץ ישר החוצה, ויזמין את השומרים בו במקום, הבחור לא העיז אפילו להביט בפניו, אבל אז הבחורה אמרה לבחור לא לספר לאף אחד עליו, ובחור הסכים, זה הרגיע את דונדון, לאחר מכן היא הביאה לו מים לשתות.
הגרון של דונדון היה כל כך יבש, הוא לא ידע כמה צמא הוא היה, עד שהוא ראה את כוס המים שהבחורה אחזה בידה.
הוא לקח את המים ממנה ולגם מהם, למים היה טעם נפלא, הם טעמו כמו החיים עצמם, הוכחה שהוא עדיין בחיים, שהוא נשאר חי, זה היה כנראה הכישרון שלו, להישאר בחיים, החליט דונדון לבסוף.
דונדון יכל לחוש את המים צפים בכול גופו, ממלאים אותו מחדש בכוח, בכוח לדבר לפחות…
"הוא בדיוק עמד לספר לי מי הוא" הוא שמע את הבחורה אומרת לבחור, הוא הרים את מבטו מהכוס הריקה, הוא יהיה חייב לספר להם, לא, לא הייתה לו ברירה אלא לספר להם, אולי יש סיכוי שהם יאמינו לו, וזה יהיה עדיף על בריחה במהירות מהארמון, כאשר חבורה של חיילים ושכירי חרב דולקים בעקבותיו.
על הבחורה הוא ידע שיוכל לסמוך, היא הייתה שונה מהבחורות בארצו, ולכן הוא ידע שהיא לא תגיב כמוהן, היא לא תסגיר אותו סתם כך, אבל בנוגע לבחור השני היו לו חששות, הוא היה בן דודה של הבחורה, אולי הוא יחוש את הצורך להגן עליה, ואז ילך ויסגיר את דונדון, לא, לא הוא לא יכל לבטוח בו, אבל איזה ברירה הם השאירו לו, דונדון נאנח.
דונדון כחיכך בגרונו "דונדון" הוא אמר, קולו היה צרוד, כאילו הוא מעולם לא השתמש בו לפני כן, הבחורה והבחור הסתכלו עליו בשקט, עד שלבסוף הבחורה שברה את השתיקה
"דונדון מת" הוא לא יכל להאמין למשמע אוזניו, הם חשבו שהוא מת, איך הם יכלו לדעת, אלא אם כן הם היו…

"דונדון מת?" שאל היצור
"כן" אמרה סירני קולה היה קשה
"מתי?" הוא שאל היא יכלה לראות בעיניו שזה היה חשוב לו לדעת את האמת
"הנסיך מאקין אמר שהוא מת אתמול, שהוא הרג את עצמו אחרי, שהוא רצח את המלך" היא ראתה כי המידע הזה זעזע את היצור עד מאוד, כנראה שדונדון היה חשוב לו.
"איך קוראים לך?" היא שאלה, היא ראתה כי היצור מתלבט, היא לא ידעה אם הוא יספר לה בכלל את שמו, חושיה אמרו לה, שגם אם הוא אומנם בטח בה, הוא לא בוטח בה מספיק כדי לספר לה את סודו, סוד שהיה קשור איך שהוא בדונדון.
סירני החליטה להניח לנושא הזה בינתיים, היו לה דברים אחרים לדאוג להם, כמו למשל המשימה המסוכנת שהנסיך מאקין שלח אותה למלא.
מחשבה חמקמקה התגנבה לירכתי מוחה, אולי היצור יוכל לעזור לה עם המשימה הזו. לפי השכמייה המלוכלכת סביר להניח שהוא לא תמיד היה בארמון. עוד מחשבה מטורפת התגנבה למוחה, אולי דונדון לקח אותו איתו למסעות אליהן הוא הלך, ואולי אפילו ליערות האונים, כדי להשיג את הפרי האסור.
היצור סוף כל סוף נראה מוכן לענות לשאלתה של סירני, אך היא חשדה שתשובתו לא תהיה אמיתית או כנה "את יכולה לקרוא לי מים" סירני הסתכלה עליו, השם הזה בהחלט התאים למראה שלו, לעור הכחול והחיוור, שנראה כמו המים.
"מה שמך?" שאל אותה מים, היא יכלה לראות בעיניו מעט חשד, כמובן סירני לא ראתה כל צורך להסתיר ממנו את זהותה, היא חייכה אליו בחיבה, מנסה להפיג את המטח ביניהם
"סירני" היא אמרה קולה היה מתוק, מנסה להראות חביבה, מנסה לא להפחיד אותו בתגובה יותר מידי מתוחה, אשר אותה היא חשה בכול גופה, היא לקחה נשימה עמוקה "מה אתה עושה בחדר שלי?" היא שאלה, מים נראה מופתע
"החדר שלך?" הוא פלט מבלי לשים לב, קולו היה צרוד
"כן, זה החדר שהקצו לי, עד שאני אחזור חזרה לדוברון" הסבירה סירני "למה?" היא שאלה, היא יכלה לראות כי השאלה לא הייתה נוחה לו, אך הוא החליט לענות לה בכול זאת
"זה החדר של דונדון" הוא אמר
"היה" היא תיקנה אותו בקול קטן מזכירה לו שדונדון מת, זה היה מוזר לדבר עם היצור, לא, עם מים ככה.
מים לא הפסיק לבהות בדמון, וזה פשוט בהה ביצור, סירני לא ידעה מה הייתה הבעיה של דמון, היא חשבה שהוא יקפוץ משמחה על ההזדמנות לפגוש את מים, אחרי הכול הוא זה שאהב את הדברים המוזרים האלה, אך התגובה שלו הייתה יותר מידי קרה, מאופקת. לבסוף דמון החליט לדבר עם היצור, מים היא תיקנה את עצמה פעם נוספת "מה אתה עושה פה?" הוא שאל אותו, קולו היה שטחי מעט מתוח.
מים בהה בדמון, מבטו היה רציני "חיפשתי את דונדון, לא שמעתי את החדשות ה… מצערות…" קולו לא נשמע כואב או באבל לסירני, רק מעט חסר מנוחה, מאופק
"ולמה חיפשת אותו?" שאל דמון, מים לא ענה לדמון, לא כי הוא לא ידע מה לומר, אלא כי הוא לא רצה לומר דבר.
דמון נאנח ופנה אל סירני, המבט בעיניו היה עייף "למה הראית לי אותו?" הוא שאל והצביע על מים, היא לא הורידה את מבטה מדמון, עד ממש לשנייה האחרונה ואז עברה להסתכל על מים
"בגלל שאני רוצה שמים יצטרף אלינו, למצוא את הפרי האסור" קולה מעט שבור, סירני יכולה לראות שזה הפתיע את דמון, הוא לא ציפה לזה, אז הוא פשוט התחיל לצחוק, מים הביט אליה במבט חסר אמונה, היא הסיתה את מבטה ממנו, מביטה על דמון הצוחק, היא ידעה, לא היה למים סיכוי כנגדה הוא יבוא איתם, גם אם הוא ירצה וגם אם הוא לא.