הפרי האסור – 3

פרק 3: המשימה
החדר הסתובב סביב דונדון, הוא הרגיש נורא למרות שבקושי אכל חתיכה קטנה מהפרי המקולל, הוא יכל להרגיש את כל גופו פועם באופן אחיד, את החום המדומה שכאילו שרף אותו מבפנים, או שהחום היה אמיתי? הוא לא יכל להבחין.
אחיו הסתכל עליו בזלזול, הוא הקיש באצבעו, ושני חיילים מהשלושה שעמדו בחוץ, נכנסו לחדר "כן אדוני?" שאלו במקלה, הם לא נרתעו מהגויה של המלך המת, שהונח חסר חיים על הרצפה, כחול בהיר מאוד, הם אפילו לא נתנו בו מבט שני.
"המתווכת מגיעה מחר בצהרים, קחו את אחי למרתפי הארמון, עוד כמה זמן הוא ימות, אין לכם מה לשמור עליו, פשוט תעלימו אותו עד שהיה לי זמן להתעסק איתו" ציווה מאקין על השניים בהינף יד, הם הצדיעו לו ותפסו את דונדון שפרפר על הרצפה, וגררו אותו למרתפים.
דונדון רצה לצעוק לאחיו 'הבטחת שתישאר איתי עד שאמות!' אבל הוא לא היה במצב שהוא יכל לצעוק, הוא לא היה במצב שיכל אפילו לדבר, שלא לדבר בכלל על ללחוש, בקושי שהוא נשאר בחיים.

סירני התעוררה בתא הקטן שהקצו לה בסירה, חוץ ממיטה קטנה אחת, כיסא עץ ושידה קטנה חומה, החדר היה ריק, כמה מן המזוודות בצבע כרם של סירני נחו על הרצפה, מחכות כבר להיפתח.
היום הם אמורים להגיע סוף כל סוף לממלכת איבראה, סירני לא יכלה לחכות לירידה מן הסירה הנוראה, סירני שנאה סירות, כמובן שלא את הסירות עצמן, סירות היו עצמים שבאו לשרת את בני האדם, והסירות אכן שירתו אותם, היא רק שנאה את מה שהסירות שייטו עליו, הים.
הים אומנם לא סער, אך זה הספיק לגרום לסירני לבחילה, היא שנאה לשוט. גוון עורה היה משתנה קלילות לירוק והיא לא הייתה מפסיקה להקיא. המלחים צחקו איתה כל פעם מחדש בכל הפלגה, אומרים לה 'סירני עדיין לא התגברת על מחלת הים שלך? חשבתי שבפעם העשירית כבר תתרגלי'.
סירני לא יכלה לסבול להישאר יותר בתא הקטן והמדכא, אבל איך שהייתה קמה מן המיטה, הייתה נתקפת בבחילה הנוראה, לכן דלי קטן הונח לצד מיטתה, נאמן, הוא לא זז משם.
דפיקה נשמעה בדלתה, סירני בחנה מה השעה הייתה לפי השעון שנח על פרק ידה, השעה הייתה 10:32 דמון אמור היה לבוא, ולהביא לה את ארוחת הבוקר בערך עכשיו "יבוא" היא אמרה, קולה בקושי עלה על לחישה, דמון נכנס לחדר עם אחד מן המלחים
"איך את מרגישה?" שאל דמון בדאגה את סירני
"אני מרגישה, כמו שאבא שלי יודע לשיר" אמרה סירני, דמון התחיל לצחוק לנוח ההערה
"עד כדי כך?" שאל בין פרצי הצחוק
"עד כדי כך… " אמרה סירני ברצינות ונאנחה.
דמון הניח את המגש עם המצרכים הבסיסים לארוחת הבוקר על יד סירני, וזו התיישבה כך שתוכל לאכול
"חשבת אולי על לצאת מהתא המחניק הזה?" שאל המלח שעמד על יד דמון, סירני גילתה רק לפני ימים אחדים ששמו היה מרגלו. היה למרגלו שיער בלונדיני, עיניים כחולות ועור שזוף, הוא היה חסון, ולבש את הבגדים שכל המלחים לובשים.
"אם אני רוצה להשאיר את האוכל בתוך הבטן שלי, זה לא יהיה מומלץ במיוחד" הגיבה סירני בעודה אוכלת בשקיקה את האוכל
"אני בטוח שהמצב לא רע עד כדי כך!" מחה המלח בקול נחמד, דמון הסתכל עליו במבט של 'אני לא מאמין עליך, אתה שמעת מה היא אמרה'
"היא אמרה שזה מרגישה כמו שהמלך שר!" אמר דמון, מרגלו הסתכל עליו אובד עצות
"אם רק הייתי יודע איך המלך שר…" אמר לדמון ונעץ בו מבט של 'מה נראה לך שאני קורא מחשבות?' דמון נאנח, הוא יסביר למרגלו איך המלך שר
"שמעת פעם עורב מנסה לשיר?" מרגלו הנהן לחיוב "תחשוב על להקה של עורבים שרים, ותוכל להגיע בערך ל-איך שהמלך שר" אמר דמון, סירני צחקה לנוכח ההשוואה המדויקת.
אחרי שגמרה את האוכל לקח המלח את השאריות חזרה למטבח הסיפון. סירני נאנחה והתנחמה בידיעה שעד הערב הם כבר יחזרו לאדמה יציבה על חופיה החוליים של ממלכת איבראה הגדולה.

דונדון התעורר בתא מצחין במרתפי הארמון, ראשו פעם בכאב כשניסה לזוז. דונדון מצמץ, היה שם חשוך, חשוך יותר ממה שהוא אי פעם חשב שאפשרי, אבל מרתפי הארמון היו המקום הכי נורא שיש, אמר לעצמו, אין זה אמור להפתיע אותי.
אחיו השליך אותו לשם ללא כל מחשבה שנייה, אפילו לא ראשונה, העובדה הזו זעזעה אותו עד כלות נשמתו. היא זעזעה אותו כל כך עד שהיה המום במשך כמה דקות שלמות, הוא ידע כי אביו שנא אותו מאוד, אך הוא לא חשב שאחיו שנא אותו כל כך, בשביל לנסות ולהרוג אותו.
דונדון ניסה לקום, גופו היה קר, וסירב לציית, הוא ניסה להזיז את רגליו, הוא לא הצליח, הוא ניסה להזיזן פעם נוספת, הפעם הן צייתו, דונדון ניסה לזחול אל עבר הדלת, רגליו נגררו אחריו על פני הרצפה הקרה של התא המצחין. דונדון פתח את הדלת של התא לכדי סדק צר, כך שיוכל לראות מה קורה מחוץ לתא.
אורן של המנורות האיר את המסדרון החשוך מחוץ לתאו הקטן, הן סינורו אותו. דונדון חיכה כמה שניות עד שעיניו יתרגלו לאור, אחרי שיתרגלו הוא ינסה לעמוד ולברוח משם כמה שיותר מהר, המקום הזה עשה לו צמרמורות.
דונדון הרים את ידו, שריריו צרחו במחאה, אך הוא עשה זאת בכל זאת, הוא תפס את הידית הקרה, והרים את עצמו למעלה, נעזר בה כדי לעמוד. אחרי שעמד ניסה ללכת, משימה שהייתה קשה בפני עצמה, אך לא בלתי אפשרית. דונדון הלך במסדרון עד שהגיע לגרם מדרגות. איש לא שמר עליהן, והן נראו כאילו הן נמשכו לנצח. הוא עלה אותן אחת, אחת.

אדמה! סירני הייתה כה מאושרת עד, כי שכחה לשם מה באה לאיבראה מלכתחילה, ההרגשה של אדמה שלא זזה כל רגע תחת רגליה הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם! כך לפחות היא החליטה. סירני עמדה על הרציף, דמון לידה. לא היו שם הרבה אנשים בתחילה. אור נעים שטף אותה, וכל שרירה כאבו מאי-תנועה, היא הייתה נחושה בדעתה להאריך את שהותה בממלכת איבראה עד כמה שתוכל, היא לא תעלה כל כך מהר על סירה נוספת.
אחרי כמה דקות החלו להתאסף אנשים ברציף, משרתים ככול הנראה. כשקלטו שסירני ודמון הגיעו עכשיו ולא בצהרים, ואז מיהרו לאדוניהם, כדי לבשר להם את החדשות המרעישות. תוך כמה דקות הרחבה התמלאה בבני האצולה של העיר סולנאה.
חבורה של ברונים מדרגות שונות באו לברך אותם, משרתים, וסריסים. המלך לא נראה בשום מקום, היא חיפשה אותו במבטה, סורקת את כל אלו שבאו, אך כפי הנראה הוא לא היה שם, אם התחבא עשה זאת יותר טוב מהמומחה של המומחים, או לחילופין למומחה הכי טוב למחבואים שיש.
סירני הפסיקה לחפש את המלך ועברה לבחון קבוצות נוספות של אנשים. לאחר כמה שניות היא הבחינה בבחור צעיר עם שיער חולי ועיניים ירוקות אשר התקרב אליה. הוא לבש חליפה אדומה עם עיטורי הממלכה עליה, סירני בהביטה עליו והניחה, כי זהו אחד מהנסיכים, היא לא ידעה אם הוא היה הבכור או הצעיר. לבסוף נעמד למולה וחייך חיוך נעים.
"לכבוד הוא לי, הוד נסיכותך, הנסיכה סירני" אמר הבחור וקד קידה קלה, לקח את ידה של סירני ונשק לה בחן, סירני לא יכלה שלא להסמיק.
"מי אתה אם יורשה לי?" שאלה במבטא הכי נסיכותיי שיכלה לגייס, הבחור חייך אליה
"שמי הוא מאקין, הנסיך של ממלכת איבראה ויורשה היחיד, בעתיד הקרוב מלכה" אמר מאקין וקד קידה נוספת כאשר הציג את עצמו.
"יורש יחיד?" שאלה סירני בהפתעה "הייתי בטוחה כי היו שני יורשים לכתר" אמרה, מאקין חייך חיוך עצוב
"אכן היו, פעם, אך זה לא המצב יותר" הוא אמר, עצב מילא את קולו
"למה אתה מתכוון?" שאלה סירני, משום מה, ה'עצב' שהפגין היה יותר מידי מופגן.
היא לא בטחה בו, הוא נראה לה מזויף בדרך כלשהי "…זה אחי הקטן, הוא הרעיל את אבי, ואז לקח את חייו שלו" אמר מאקין בקול מלא געגועים, משום מה סירני פשוט לא יכלה להאמין לסיפור שלו, חושיה הזהירו אותה שמדובר בתרמית מסוג כלשהי, שאסור לה לבטוח בו.
הבחור עבר אחר כך לברך את דמון, נראה שדמון לא חשד בדבר שאמר.
אחרי כמה זמן הגיעה כרכרה רתומה לסוסים לבנים, לאחר בירור קל גילתה סירני כי הכרכרה הוזמנה עבורה, סירני בירכה את הרוזנים והאצילים לשלום, ונפרדה מהם בטענה, שהיא מאוד עייפה מהמסע הארוך.
סירני נכנסה אל הכרכרה, דמון והנסיך מיהרו לעלות אחריה. שלושתם התיישבו בתוך הכרכרה, וזו החלה לנסוע.
"מה אתה רוצה, הוד נסיכותך?" שאלה סירני את הנסיך בקור רוח, מאקין נראה נעלב
"באתי לדבר איתך על סגירתו של הסכם הברית בין המדינות שלנו" אמר הנסיך כאילו שהוא התגונן, סירני אילצה את עצמה להירגע, אך משהו במאקין גרם לה לתחושה של אי-נוחות
"זו הסיבה שלשמה באתי" אמרה לו סירני.
"אני יודע" ענה מאקין.
"אם כך אתה מוכן לסגור את ההסכם?" שאלה סירני בחשד, השיחה הזו הייתה יותר מידי טובה, זה לא עזר לחשד שלה בו.
"אני מוכן לסגור את העסקה, אבל יש לי תנאי אחד" אמר מאקין, סירני הרימה גבה
"איזה תנאי?" שאלה בחשד, מאקין חייך חיוך אפל והנמיך את קולו "שמעת פעם על הפרי האסור?" הוא שאל אותה במתיקות מזויפת, "לא, מה זה הפרי האסור?" שאלה סירני בעצבנות.
"זה אותו הפרי שאחי הקטן הביא לאבי, אותו הפרי שהרג אותו" אמר מאקין, סירני נדהמה, פרי הרג את המלך של איבראה, היה לה קשה להאמין לסיפור שכזה "הפרי הזה, הוא לא סתם פרי, הוא רעיל מאוד. יש אגדה על הפרי הזה, אומרים שמי שיוכל להתנגד לרעל שבפרי, יזכה בכוחות מעל ומעבר לכל דמיון. אני רוצה שאת תלכי ליערות האונים, ותביאי לי את הפרי האסור, ואז תלכי למעורה של רוקחת השפלה, ותביאי משם את הנוגדן לרעל של הפרי" אמר מאקין. חיוך חמדני התנוסס על פניו
"ואז תחתום איתנו על הסכם שבו, אתם האיבראיים תגנו על דוברון אם יתקפו אותה פולשים?" שאלה סירני בחשד "אל תגיד דבר אם אינך מתכוון אליו, יש לי פה עד ראייה" הזהירה אותו סירני, בעודה מצביעה על דמון, הנסיך חייך אליה חיוך מפחיד
"אל תדאגי, אני אף פעם לא מבטיח משהו שאני לא יכול לקיים" הכרכרה עצרה בחריקה.
משרת לבוש בחליפה כחולה פתח את הדלת, ומאקין ירד מהכרכרה בביטחון "לוו את הנסיכה ודודנה לחדריהם בארמון, הכינו להם צידה לדרך, מחר הם הולכים לטייל קצת במדינה…" אמר מאקין והפנה אליהם את ראשו, מחייך חיוך מזויף.
שתי משרתות ניצבו אחת מול סירני, והשנייה מול דמון "בואי אחרי נסיכה" אמרה משרתת אחת, המשרתת השנייה כבר החלה ללוות את דמון לחדרו, סירני נאנחה והניחה למשרתת ללוות אותה לחדרה בארמון.

דונדון הצליח לעלות את כול המדרגות, אך ורק בקושי. הוא הצליח לצאת מן המרתף.
הייתה לו רק מטרה אחת עכשיו, לברוח, הוא לא רצה להישאר שם, הוא ידע כי אם אחיו ימצא אותו, הוא יהרוג אותו ללא היסוס. דונדון עבר ליד מראה שהייתה תלויה על הקיר ועבר על פני בבואתו. הוא עצר נדהם ומיהר חזרה אל המראה.
מולו לא נראה יותר הנסיך דונדון, הוא לא היה כמו אותו הנסיך שהיה פעם, הוא השתנה ולא לטובה, זו הייתה הפעם השנייה שראה את השינוי.
שערו השחור והקצר, התארך עד לאמצע גבו, ושינה את צבעו משחור כלילה, ללבן-כסוף, עיניו שהיו פעם ירוקות מנוקדות במעט כחול הפכו לזהובות, הן אפילו טיפה זוהרו לדעתו, גופו היה בצבע כסוף חיוור, נוטה יותר לכחול, ובמקומות מסוימים כיסו את עורו קשקשים בצבע כחול טיפה כהה יותר מעורו ,וציפורניו היו חדות ומושחזות יותר מסכינים, הוא נראה כמו מפלצת.
דונדון ידע שאסור לו לשוטת בחוץ, לא כשהוא נראה כך. הוא רץ לחדרו כדי למצוא לעצמו משהו שבו הוא יוכל לעטוף את גופו, כך שאיש לא יראה את מראהו החדש.

סירני נכנסה לחדר שאליו ליוותה אותה המשרתת, החדר היה מסודר מאוד יחסית לחדרה בארמון, איך שנכנסה סירני לחדר נשכבה על המיטה הגדולה בצבע כחול מלכותי, שהייתה בצד הדרומי של החדר, המיטה הייתה כמעט חדשה, היא הייתה רכה לאומת המיטה שעליה ישנה עד שהגיעה לאיבראה. סירני נאנחה, פנייה היו מופנים מעלה כלפי התקרה, בחדר היה שקט מוחלט, סירני ניסתה לתפוס איזו תנומה עד לארוחת הערב, אך השקט לא נמשך לעד, היא שמעה רעש…
סירני קמה מהמיטה בהפתעה. היא הייתה בטוחה שהיא היחידה ששהתה בחדר, זה אמור היה להיות חדרה לזמן הקרוב, מי יכול היה להיות שם בחדרה ומה הוא רצה, אך מי שהוא לא היה הוא לא ידע שהיא הייתה שם, בדיוק כפי שהיא לא ידעה שהוא היה פה, אחרת הוא לא היה משמיע כל כך הרבה רעש, בדיוק כפי שעשה לפני רגע קט.
סירני התגנבה בשקט מוחלט לעבר מקור הרעש. הרעש של רשרוש מוזר וצעדים, הגיע מהדלת צדדית שהייתה פתוחה מעט, פתוחה מספיק כדי שאדם יוכל לעבור בה.
זו הייתה דלת של ארון הבגדים, סירני ידעה שלא היו אמורים להיות שם בגדים, החדר הזה היה חדר האורחים אחרי הכול, והיא הייתה האורחת, כל הבגדים שלה עדיין היו במזוודות, הארון אמור היה להיות ריק, סירני התקרבה לדלת הצדדית.
היא התרגשה מאוד, וגם פחדה, ליבה הלם כנגד החזה שלה, היא לקחה נשימה עמוקה, צמרמורת עברה בגופה, אך היא לא נתנה לכך להשפיע עליה, היא הציצה מעבר לדלת הצדדית.
בפנים בהחלט היו בגדים, לא הבגדים שלה, אלו היו בגדים של בן, גבוהה במעט מסירני, אך לא היו שם רק בגדים. היה שם עוד מישהו, היא יכלה לראות את צלליתה של בחורה גבוהה, עם שיער ארוך מאוד, השיער היה בהיר ככול הנראה, אך היא לא ראתה טוב כל כך בחושך.
סירני הדליקה את האור בארון בפתאומיות, היא יכלה לשמוע את הדמות קופצת בהפתעה. סירני קפצה לתוך ארון הבגדים ללא מחשבה כלל, והבחורה הסתובבה בהפתעה.
לתדהמתה של סירני זו לא הייתה בחורה, זה היה בחור! בחור עם שיער ארוך וכסוף!