הפרי האסור – פרק 1

פרק 1: התקווה האחרונה
הבוקר הזה התחיל ככול שאר הבקרים בבירה, השמש הוסתרה על ידי העננים הלבנים אשר שייטו להם בעצלות, מעט שמיים כחולים בצבצו מבעדם, והיה חשוך, מאוד חשוך, הרוח הקרירה שנשבה בבוקר הצונן, העבירה צמרמורות בכמה אנשים שהשכימו קום, וכמה ציפורי שיר ססגוניות צייצו בעליזות על אחד מענפי העצים, מעט טיפות טל אשר החלו להתעבות בלילה שהחלו להעלם לקרת זריחת החמה, עדיין יכלו להראות על העלים הירוקים בגנים. במקום גדול כמו דוברון, לא היה דבר שכזה בוקר שמח, הממלכה הזו ידעה יותר מידי צער על כל קשייה המדיניים, הממלכה הייתה במשבר מאז ומעולם.
בבירתה של הממלכה, נשארה רק תקווה אחת, שעדיין יכלה לעזור לממלכה, תקוותה האחרונה.
הנסיכה סירני התעוררה במיטתה הגדולה שגוונה היה צהוב חולני, שאותו אביה אהב כל כך. היא הייתה בחדר המלוכה הגדול, שבארמון כס המלוכה, היא לא יכלה לישון עוד במיטה הרכה להחליא. יותר מתוך הרגל ופחות מתוך החרך.
היום היה היום החופשי שלה, כך קבע אביה, המלך כענדי-בון-טטר, הסיבה הייתה כי פעם אחת סירני עצמה כמעט וגרמה לאחד מן האנשים שעבדו תחתיה להתאבד לנוכח אישיותה ה-"מלבבת", יום המנוחה הזה לא נועד לסירני עצמה, אלא לעובדים המסכנים שעבדו תחתיה.
סירני הייתה בחורה גבוהה, שערה שהיה ארוך חום-אדמדם, ודמה לצבע האדמה אך גם באותו הזמן דמה לגחלים לוהטות, סירני הייתה דקת גזרה, אך לא צנומה, עיניה הכחולות לפעמים נדמו יותר צלולות ממימי הנהר שזרם מחוץ לבירה, עורה היה חיוור מעט אך זה רק הדגיש את הסומק שנראה קבוע על לחייה, פיה היה אדום ומלא. היא הייתה אישה יפה, ואילולא אופייה המרדני כבר מזמן הייתה יכולה למצוא לעצמה בעל, אך סירני לא ניסתה למצוא לעצמה בעל, מה שהיא ניסתה לעשות היה להגן על המדינה שלה ועל אזרחיה.
סירני מאז שהייתה ילדה קטנה תמיד הייתה שונה משאר הבנות האחרות בארמון הכס, היא הייתה יותר שובבה, היא אהבה להילחם באחרים ואף פעם לא חששה להודיע לאחרים מה חשבה, היא לא הקשיבה לאיש, אפילו לא לאביה שאהב אותה מאוד.
בעוד שהילדות האחרות הלכו לשחק בבובות, ותפרו ברקמה סירני הלכה ליער לשחק בבוץ, ולמדה כל מיני עובדות מעניינות על העולם בספרים של ספריית הארמון.
היא הייתה בעלת ידע רחב, ותמיד הטתה אוזן קשבת כדי לבדוק מה היא עוד יכלה ללמוד על העולם.
כשהייתה כבת שתיים-עשרה החליטה סירני שהיא תהייה מתווכת, המקצוע עצמו התאים לה, היה לה ידע בדבר התרבויות השונות, והיא חשבה שיהיה מעניין לנסות את המקצוע הזה.
כבר ביום הראשון סירני התאהבה בו, המורה שלה הבין את הפוטנציאל שלה והיא הבינה את הפוטנציאל במקצוע.
סירני חשבה ששם תוכל לרקום מזימות ולגרום למדינות להלחם זו בזו לטובתה ומטרותיה של דוברון מדינתה האהובה. סירני גם ידעה כי מדינתה נמצאת כעת בסכנה מתמדת, האויב הקאסקאדי בדרכו להשתלטות על העולם, הוא היה אויב אכזר שלא יהסס לקצוץ ראשים רבים אם לא מצייתים לו או סתם ללא סיבה, אך הוא לא עבד רק בכוחו הצבאי, לכוח הקאסקאדי היה כוח מיוחד לגרום לאנשים לשנות את דעתם לפתע, לדוגמה משום מה כל אדם בכול מדינה שנכבשה על ידם, מיד שינה את דעתו עליהם ורצה שיישארו למלוך על המדינה שלו. נשארו רק כ-חמש מדינות בעולם שלא היו בשליטתם, שלוש מהן הן אויבותיה של דוברון. מטרתה האמיתית של סירני הייתה להפוך למתווכת.
היה צורך דחוף ליצור קשרים עם שתי המדינות האחרות, ולהגיע איתן להסכם, בו המדינות תתייצב להגן על דוברון, אם וכאשר יתקפו אותה אויבותיה, כדי שהמדינה תוכל לשרוד התקפה מכול החזיתות, כאשר הכוח העיקרי שיתקוף יהיה זה של הקאדקאדים.
סירני פיהקה והתמתחה, היא הייתה כעת בת עשרים, והייתה רק שנייה בחשיבותה בתחום התיווך. סירני קמה ממיטתה ונגשה אל הפעמון הזהוב והנוצץ, שהיה מזמן את עוזרי הטבח עם ארוחת הבוקר שלה, היא צלצלה בו מספר פעמים כפי שעשתה כל בוקר, קולו היה צלול. סירני ידעה שכרגע באותה שנייה בדיוק, אחת מן המשרתות אולי אפילו שתיים, שמעו את צלצולו של הפעמון התאום של זה שלה, בחדר האוכל קומה אחת מתחתיה.
סירני ניגשה אל הארון החום הגדול שהותקן בחדרה, הוא היה עשוי עץ יוקרתי. סירני נאנחה, לא היא הבינה למה היא צריכה את כל המותרות הללו, יכלו ללמדה להכין את ארוחת הבוקר שלה, כמה מסובך זה כבר יכול להיות, והארמון עולה כל כך הרבה כסף, שכבר היה כדאי למכור אותו ולקנות במקומו אחוזה קטנה יותר, ואת הכסף יכלו להשקיע בענייני המדינה, כך יהיה יותר טוב, למרות זאת אביה לא חשב כמוה, לכן עדיין לא עברה דירה.
סירני פתחה את הארון החום מאץ אלון חזק בשקט ובנחרצות, בוחרת מתוך מלתחתה האדירה בגד מתאים לאותו היום. היא חיפשה במבחר השמלות העצום שלה ביד מיומנת, כל השמלות נתלו משודרות במקום שלהן. סיאני בחנה את תוחלת הארון, מנסה להחליט עם מה תראה טוב יותר. לבסוף לאחר התלבטות רבה, בחרה שמלה סגולה כשמי הלילה, כאשר על מותנה נתפר פרח אדום עם עלים ירוקים. סירני לקחה את נעליה הוורודות המבריקות, והגרביונים השקופים והחלה להתלבש. לא עבר זמן רב לפני שהייתה לבושה ונעולה במיטב מחלצותיה. אז הלכה סירני אל השידה שלה, שידה לבנה עם מראה עגלגלה ומבריקה.
על השידה היו פיתולים יפים שנעשו כנראה ביד אומן, על השידה היה המסרק של סירני עצמה, הוא נשאר כשהיה, כפי שהיה מאז שהייתה ילדה קטנה, לבן כשלג.
היא הרימה אותו אוחזת את הניצב באהבה, והחלה לסרק את שערה הרך כקשמיר, מעט רוח נכנסה מן החלון ופרעה את שערה המסורק. ואז הלכה הנסיכה לצחצח את שיניה.
דפיקות על הדלת עצרו אותה כשכמעט וגמרה "הנסיכה סירני, הבאתי את ארוחתך לבוקר זה" אמר קול נשי ומפוחד מאחורי דלתה של סירני מחכה לתשובה, הקול היה מהוסס. כנראה שהיא חדשה, חשבה סירני לעצמה בעודה שוטפת את פיה במים בפעם הרביעית, כשגמרה נגבה את פיה במגבת וניגשה לדלת.
היא פתחה אותה בחיוך "אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן צחצחתי את שיניי" היא אמרה כולה קורנת, בעודה בוחנת את הדמות שניצבה לפניה. המשרתת הייתה בחורה צעירה, שערה היה בצבע בלונדיני-לבן כל כך עד שבקושי היה אפשר להבחין מה היה הצבע, עורה היה חיוור כשל כל האנשים בממלכת דוברון, עיניה התרוצצו לכול הכיוונים בוחנות את החדר ואת הנסיכה "בואי היכנסי!" הזמינה אותה סירני להיכנס לחדר המפואר. הנערה שנראה כי גילה לא עלה על שניים-עשרה שנים, נכנסה לחדר בהיסוס גלוי לעין "שבי בבקשה…" הציעה סירני לנערה בנימוס, בעודה מצביעה על כיסא לבן שעמד ליד השידה הלבנה שלה, הכיסא היה מכוסה ביהלומים בצבעים שונים, הנערה התיישבה באי נוחות ברור על הכיסא.
סירני לקחה את העגלה בעצמה, והניחה אותה בינה לבין הנערה הנפחדת "את יכולה להתכבד אם את רוצה…" אמרה סירני בעודה מצביעה על עגלת האוכל, הנערה הסתכלה על העגלה העמוסה בכל טוב ועל סירני ואז שוב על המטעמים. היא הושיטה יד מהוססת ולקחה את אחד מהם, סירני חייכה, הנערה הייתה חמודה, והיא לא רצתה שתפחד ממנה רק מכיוון שהיא נסיכה, דבר אותו הצליחה לעשות עד עתה, עם שאר עובדי הארמון. הריח של האוכל היה שמימי וסירני הייתה רעבה.
סירני החלה לאכול מהאוכל בעצמה, היא כמעט וחיסלה את כל האוכל. באותו רגע דפק מישהו בדלת חדרה של סירני. הדפיקות היו מהירות ודחופות, כאילו ההודעה לא יכלה לחכות. סירני קמה באנחה ובכבדות לפתוח את הדלת לדופק. האדם מאחורי הדלת היה דמון חברה הכי טוב של סירני, הם היו מקושרים בקשרי משפחה, הוא היה הבן הכי צעיר של אחותו של אביה, הוא היה בן דודתה, הוא משמש כמשרתה האישי של סירני לפי פקודתו של אביה, אך היא תמיד חשדה שיחסו חמים מדי כלפיה, כמו שיחסה תמיד היה חמים יותר כלפיו, יחסית לשאר עובדי הארמון, הרי הם תמי היו בני משפחה, ועוד היו חברים בילדותם.
"סירני! בואי! אביך המלך כענדי-בון-טטר קורא לך, כפי הנראה יש לו משימה חשובה מאוד בשבילך לבצע!" אמר דמון, סירני הסתכלה עליו בעיניים בוחנות, לא, היא הגיעה לכלל מסקנה, זה לא היה עוד אחד מהשטויות הילדותיות שלו, מידי פעם מרוב שעמום היה דמון ממציא דברים. מבחינתו כל דבר היה מרתק, במיוחד כשהדבר הזה כלל הרבה ריצות מצידה של סירני. מצידו ככול שהיו הדברים מוזרים יותר, כך היו מרתקים יותר, אך הפעם הוא דיבר אמת, היא יכלה לראות זאת בעיניו
"אם כך, כך אותי לשם" אמרה לו בקולה המתנגן, היא פנתה אל הבחורה שישבה בחדרה, היא הייתה המומה, סירני חייכה אליה חיוך של 'תודה שאירחת לי חברה אך אני נאלצת ללכת למרות מה שאני רוצה' "אני מתנצלת, אך אני חייבת ללכת… אבי זימן אותי" אמרה סירני עם מעט עצב בקולה "סגרי את הדלת בצאתך" ציוותה סירני, ופנתה ללכת אחרי דמון במהירות.
השניים הלכו במסדרונות המפותלים של הארמון, הכול כמעט היה שם בצבע אדום, הצבע האהוב על סירני. הם פנו בכמה פניות כל פעם לצד אחר. דמון הוביל את סירני לחדר הלשכה-שם, התנהלו כל האירועים העתידיים, שהיו קשורים בגורל ממלכת דוברון-סירני, בלעה גוש שנתקע בגרונה בכוח, ובידיים רועדות מעט דפקה על הדלת שום קול לא ענה לה, היא חשבה 'אולי הם הלכו, מה אני בעצם עושה פה?' אך היא ידעה כי זו לא החשיבה הנכונה, כנראה שהם פשוט לא שמעו אותה.
סירני אזרה אומץ וקראה בקול לתוך החדר "אדוני המלך, זו אני סירני, האם קראת לי?" היא שאלה, קולו של אביה ענה לה ממעמקי חדר הלשכה
"אם מדברים על הגלדון, והנה הוא כבר מופיע, סירני בואי והיכנסי, קראי גם לבן-דודתך איתך" אמר אביה -הגלדון הייתה חיה שקשה היה מאוד למוצאה, אך יום אחד אביר ששמו סביר-דול-גא הלך לחפש אחריה, הוא כמעט והתייאש, אך רק אמר את שמה של החיה 'גלדון' והיא צצה משום מקום, ומאז האנשים אומרים 'מדברים על הגלדון, והנה הוא מופיע' כאשר רוצים לומר שמישהו צץ פתאום משום מקום.
סירני עמדה לפתוח את הדלת ללשכה, היא אחזה בה בידיים זהירות ורועדות "דמון נכנסים" אמרה סירני, קובעת עובדה, קולה רעד "אל תפחד אני איתך" דמון אחז את ידה של סירני בחוזקה, הוא חייך חיוך מנחם, והיא חייכה אליו חיוך בחזרה, מה שזה לא יהיה, זה ישפיע על שניהם. השניים נכנסו אל תוך החדר הגדול, באותה השנייה בדיוק. בחדר ישבו אביה של סירני המלך, ועוד שלושה גנרלים שונים. סירני זיהתה רק אחד מהם, מגדון -שעבד תחתיה במחלקת התיווך- הם ישבו בשולחן והביטו על המפה של האזור, אך עתה כל הפנים הביטו על שניהם.
סירני נשמה נשימה עמוקה וכדה קלות, בעוד דמון השתחווה לפני המלך בכבוד רב "סירני, דמון, יש לנו משימה עבורכם, אני יודע שזהו היום החופשי שלך, סירני מותק, אך העניין לא סובל דיחוי" הסביר אביה של סירני בנימה עניינית.
אביה של סירני היה אדם רם מעלה, שערו היה שחור בקצותיו אך לבן בבסיסו, השנים לא היטיבו עימו, בפניו נראו אותות של עייפות, מתחת לעיניו הכחולות נראו מצבורים של שקים, מה שהעיד על שינה מעטה, סביב פיו היו קמטים שמקורם היה בחיוך יתר, בו כה הרבה להצטיין, אך עתה פניו היו רציניים, סירני ידעה שמה שהוא לא הולך לומר, זה יהיה חשוב, היא העיפה מבט בדמון, נראה שגם הוא הבחין בכך.
"במה הדבר, הוד רוממותך?" שאלה סירני, דמון הקשיב ברוב קשב. סירני קראה לאביה כך רק כאשר התייחסה לדבריו ברצינות רבה מאוד "את ודמון וואדי כבר יודעים על האיום הקאסקאדי…" היא ודמון הנהנו לחיוב, אביה חייך "ואתם גם מודעים לבעיה שמצב זה גורם לנו?" הוא שאל, כמובן שהוא לא ציפה לתשובה משניהם. הוא המשיך בשטף דיבורו לא עוצר לקחת אפילו נשימה אחת "לכן אני והגנרלים הגענו לכלל החלטה, שעלינו לכרות בריתות עם שתי המדינות, שלא שנאות אותנו, עדיין…." הוא אמר מדגיש את המילה עדיין, קולו היה מאוד העמוק וחמור סבר, וגרם למתח באוויר "הגנרלים רוצים שאת ודמון תהיו במשלחת, שיוצאת לממלכת איבראה, למעשה אנחנו רצינו שאתם תובילו את המשלחת הזו" קולו היה דרמתי הוא עצר לנשום מעט ואז המשיך "אנו נצפה שתיפגשי עם המלך האיבאהי, שנקרא קאסין-טא, ותכרתי איתו את ברית השלום, ולאחר מכן תחזרי הביתה, תהיה לך הקצבת זמן של שנה שלמה, האם תוכלי לעשות את זה? להוביל את המשלחת? ולגרום לחתימתה של ברית השלום? וכמובן ללא התחבולות, שבהן את רצית להשתמש בפגישות של המתווכים?" הוא שאל אותה בחשד, סירני יכלה לראות בעיניו את הסימנים לדאגה, לא לה בעיקר, אלא לממלכה שאליה הוא שלח אותה, היא הסתכלה על דמון, וזה הנהן לעברה
"יהיה לנו לכבוד מלכי" אמרה לו סירני וכדה קידה מנומסת, דמון השתחווה. מוחה של סירני הציק לה, מה בדבר המדינה השנייה? אביה אמר שיהיה עליהם לגרום לשתי המדינות לשתף איתם פעולה. היא כמעט ועמדה לשאול אותו אך דמון הקדים אותה "ומה בדבר המדינה השנייה מלכי?" פניו של דמון נראו רציניות. המלך חייך אליו, וסירני הקשיבה ברוב קשב
"את זה תשאירו לשאר המתווכים, זוודיה היא לא ממלכה קשה כל כך לפיצוח, וגם היא זקוקה לברית ממש כמונו, הבעיה היא עם ממלכת איבראה" אמר המלך, דמון חייך
"תשאיר את ממלכת איבראה לנו הוד מעלתך! " הוא אמר בעודו מעלה על פניו חיוך ממזרי.
המלך חייך אליהם בהכרת תודה, ושילח את שניהם החוצה "מחר ההפלגה יוצאת, אז כדי שתתכוננו" אמר המלך, מחייך חיוך רחב, בעודו חושב כי מסכנה הארץ שתשלח אליה ביתו, הוא רק קיווה כי הפעם לסירני לא יהיה זמן להרוס את השלטון, הם בהחלט נזדקקו לבעלי ברית, אך באותו הזמן ידע המלך שלא ימצא אדם המתאים יותר מסירני לתפקיד המתווכת מביתו, הוא ריחם על הממלכה האומללה, ועל מלכה האומלל של איבראה, ועל בנו הנסיך דונדון-אברי. מסכנים כל אלו שאי פעם יפגשו את ביתו.