מקוללים – פרק א'

כשמתיו התעורר, כל החדר שלו כבר היה מאורגן. שלושת חבריו האחרים לחדר, בנג'מין, פיליפ ומישל כבר היו מאורגנים, לבושים עד הסוף. רק מתיו לא היה מוכן, ואת זה פיליפ ממש לא אהב.
"קום כבר! מתיו מק'לאוד!" הוא צרח עליו, והשתתק מיד כשמתיו קם. אחד הדברים שמתיו התאפיין בהם היה האומץ שלו, והוא היה ידוע בכל בית הספר, הוא ואחותו התאומה, למעשה, שהם התלמידים הכי מסוכנים שיש בפנימיה. היו לו עיניים, שבדרך כלל היו מאפיינים אותם לאדולף היטלר, או למישהו שיכול להרוג אותך במבט בלבד. הוא היה קטן מרוב התלמידים בפנימיה בשנה, אבל זה לא היה אכפת לו. הוא פשוט היה התלמיד הכי מאיים שהיה שם.
"ראיתם את מארי?" הוא שאל אותם, מודע לכך שרוב הסיכויים פיליפ כבר יצא מהחדר, וגם מישל, לחפש את אחותו הגדולה. מישל נענע בראשו, וכך גם פיליפ.
"לא נורא, בנג'י, תוכל בבקשה להרים את המכנסיים המסריחים שלך מהרצפה?" הוא שאל את בנג'מין בקול חמור, כאילו בנג'מין לא גדול ממנו בשלוש שנים. בנג'מין הנהן, ראו עליו שהוא פחד. מתיו סידר את מיטתו במהירות, לוקח את המדים של הפנימיה, אותם בנג'י, פיליפ ומישל כבר לבשו.
"אני הולך להתלבש, צאו מהחדר." הוא אמר להם, מביט בהם במבט מהורהר. הם הסתלקו מהחדר במהירות. הוא נאנח. אילו רק היו יודעים שאחותו יכולה להרוג כל אחד מהם במילה אחת, אולי הם בכלל לא היו מדברים איתו ואיתה. אז אולי עדיף שהם לא ידעו שמארי יכולה להרוג אותם. הוא לבש את מדי הפנימיה במהירות – חולצה לבנה נפוחה בסגנון ישן, ומכנס ארוך, עשוי בד גס ופחות נעים מג'ינס בהרבה.
הוא יצא מהחדר, מתחיל ללכת לעבר חדרה של מארי, שנמצא שלושה מסדרונות מעל החדר שלו – חדר מס' 63, בעוד חדרו הוא חדר מס' 33.
הוא עלה את שלושת גרמי המדרגות שהפרידו בין חדריהם, ודפק על הדלת כשהגיע לחדרה.
הוא חיכה שם כשתי דקות, דקות בהם התלונן על חברותיה שלא מוכנות לתת לה לפתוח את הדלת, הוא היה בטוח שהיא הייתה פותחת לו, אלמלא החברות שלה.
כאשר סוף-סוף הדלת נפתחה, לא מארי פתחה אותה, אלא החברה האפרו – אמריקאית שלה, מגי, מתיו לא היה בטוח, או ששמה היה אסטנה? היא לא חייכה כשהיא ראתה את מתיו, אלא רק הביטה בו בעיניים גדולות מהרגיל.
"קרה משהו?" הוא שאל אותה, מקפיד לא לדבר בסלנג. היא תמיד הייתה רגישה לזה, והוא לא אהב לפגוע בבנות. זה לא גברי, הוא תמיד אמר. היא לא מיד ענתה לו, ומתיו כעס, כמו תמיד.
"מה קרה למארי, למה היא לא באה?" הוא שאל את הילדה בקול רועד, מקווה שהוא לא נשמע מפוחד כמו שהוא היה.
"מארי – היא, היא, היא -"