קצת מסנדרום אדיפוס

פיטר
"קייט, בלאקווד. אחת הבלשיות הכי מוצלחות בעולם" היא צחקקה, וגם הוא צחק, רק שלא יכולתי לשמוע. לעיתים קרובות תהיתי אם אני באמת קיים, ולמרבה הצער כל פעם ללא שינוי, אני מוצא את שמי בתעודת הזהות שלה. שאלתי את עצמי אם היא זוכרת, אם היא בודקת אם אני עטוף בשמיכה בלילות חורף או אם הארון סגור ומפלצת הבית לא הגיעה לקחת אותי מהמיטה. כנראה, אני לא טוב מספיק, מספיק בשבילה. למשל כשהייתי בן שבע, למדתי לנגן בכינור, הייתי מוכשר אז, אך בקונצרט הראשון שלי ככינור ראשון הכל הלך לא כמו שציפיתי. ניגנתי את התווים הלא נכונים. עד עכשיו אני זוכר איך בכיתי לבד בחדרי, ילד בן שבע שמחכה לאמו, אשר מבלה את ימיה בפריז, מתלהבת מכובעים ורואה סרטי אימה עם מחזריה הרבים. אף פעם לא יכולתי למצוא את עצמי, ניסיתי למשוך את תשומת ליבה, אך לא הצלחתי, ואני, ורק אני אשם בזה.
–
קייט
הגופה מונחת בזהירות על שטיח ספוג דם. האורות בחדר כבויים והדלת סגורה מבפנים. טביעות הרגליים על הרצפה מעידות על מסורבלות הפושעים. לא היו שום סימני אלימות, שתי כוסות תה היו מונחות על השולחן. התבוננתי שוב ושמתי לב לסימן שקשה לזהותו אשר נשאר מכוס אחרת, כוס נוספת. הכוס השלישית שהייתה חסרה. "רעל" חשבתי. הייתי בטוחה שהמשטרה לא תמצא שום הוכחות לכך שהיה רעל בכוסות, כי לא היה ניכר לרעל במקום. ידעתי שלפחות שלושה אנשים, היו נוכחים הערב בזמן הרצח: הכוס השלישית זה מה שהרוצחים ניסו להסתיר. שום דבר לא נלקח מהחדר, לכן גם הורדתי את אפשרות הגניבה מרשימת האפשרויות המעטות שגלגלתי שוב ושוב במוחי. רגע, למה שהרוצחים ישתו תה עם הקורבן? חוזרים לכוסות. הם הכירו? סביר להניח שכן. חוט המחשבה שלי נותק ברגע שאחותי משכה בכתפי בעצבנות. "אני קוראת לך," היא נאנחה. "בואי, אני עייפה, אולי נמשיך מחר?" היא משכה אותי ביד.
למחרת בבוקר נסעתי לשם מוקדם. בעודי עוברת בשביל, אני מסתובבת ועיני עוברות על הגינה הגדולה, עץ לימון עומד באמצע הגינה, פרחים בצבעי סגול לבן וצהוב מתפשטים לאורכה. כאשר נכנסתי לתוך הבית נראה כי היה מוכר לי. הייתי כמעט בטוחה שהייתי פה קודם, ואכן כך היה. נזכרתי בו, באהבה הראשונה שלי. הראשון שחיזר אחרי. היינו חברים אך עד עכשיו לא ידעתי את שמו, הוא היה סוכן חשאי באפ.בי.אי לכן גם לא אמר לי את שמו האמיתי. הוא הזדקן ולא זיהיתי אותו, תהיתי אם הרצח איכשהו קשור אלי, למרות שלא יכולתי לדעת זאת בוודאות, המחשבה עוררה בי דאגה. הכנתי לעצמי תה, התיישבתי בכורסה והתחלתי לשחזר את הרצח.הכול נראה לי די ברור, גבר שנרצח באמצעות רעל, עכשיו צריך לגלות מי ולמה. היה כבר מאוחר, ולכן במקום לנסוע הביתה נשארתי שם ונכנעתי לנוחות הספה ולעוגת השוקולד שבמקרר, בכל מקרה הוא כבר לא יעיר לי על זה.
–
רופרט (בעלה)
-מה עם הרצח? שאלתי, קולי נמוך ורך כמו תמיד. "שום דבר… אתייעץ אם הרופאים מחר. יש לך תה במקרה?" כן. כמו תמיד או יותר סוכר? "חמש". אז תסבירי מה קרה? מה את חושבת שקרה? היא הסבירה. ראיתי את הדאגה על פניה שהיא כל כך ניסתה להסתיר, מבלי שהצליחה: אני מכיר אותה טוב מדי. זרקנו תיאוריות שכמה מהן נשמעו סבירות כמה מהן לא. גמרנו בסרטה האהוב והיא נרדמה על ברכי. הירח היה מלא.

אנאלינה (אחות)
-מתי את כבר מתחתנת? הוא הציע לך כבר?- לא יכולתי להתאפק מלשאול אותה, אך היא רק דיברה על איך שהיא לא מבינה איזה משהו שם על הרצח, אני לא יודעת, לא הקשבתי. היא הייתה יותר מדי עסוקה כולה בעבודה, כמעט ולא דיברה עם פיטר, כמעט ולא ישנה לא ישנה. אני כבר לא מדברת על המראה החיצוני שלה, בטח הורידה איזה 7 ק"ג, ולא מתאפרת כמעט. ואז התלהבותי נעלמה, משקפי השמש הוורודים שלי נעלמו, והינה עומדת אחותי לבדה מסתכלת לתוך עיני ובוכה. איך יכולתי לא להקשיב? ביקשתי ממנה להסביר לי שוב מה קרה, ביקשתי ממנה לספר הכל, וכאשר התחלתי להקשיב הבנתי למה, פתאום ראיתי את הפחד בעיניה אשר מילא אותן בריקנות. היא הייתה מבולבלת היא הגיעה למסכנה שאחד מבין שלושת האנשים שעד עכשיו היו היחידים בהם יכלה לבטוח, הוא רוצח. אדם אשר לא יודע מה זה מותר ומה זה אסור, ולמעשה זה בעצם מה שמגדיר רוצח. ושלושת האנשים האלה הם אני, רופרט ופיטר.

פיטר
טום סקוט. הוא הבא בתור. העברתי במוחי שום ושוב, והתכנית הייתה מבריקה כמו תמיד. כוס תה הייתה בידי ועכשיו כבר לא. פיף פאף. אני לא מרגיש הקלה.זה בגלל שלא הרגת את כולם, בזה סיימתי הבה בתור יהיה…

קייט
עוד אחד מת, 9 הרוגים. והעשירי נאבק ברגעים אלה על חייו. הוא, התקווה היחידה שלי לגלות מי הרוצח. נכנסתי הביתה, פיטר לא היה בבית. מקלחת ארוכה, נתתי למים לרדת. זה נראה לי כל כך נצחי.

רופרט
את חושבת שאני הרגתי אותו? את עד כדי כך לא בוטחת בי? צחקתי מרוב כעס. "אני לא יודעת כבר במי לבטוח. אנאלינה הייתה איתי בשנים מן הערבים, אני לא יכולה לתאר לעצמי אפילו…" היא בכתה, ידי מונחת לה על כתפה, גם אני לא האמנתי, זה היה באמת בלתי אפשרי. אך הכל מצביע עליו.

קייט
"החולה, טום סקוט פתח את עיניו!" צעקו. התעוררתי מיד, קמתי מהכיסא ונכנסתי לתוך החדר. "שלום, אני קייט בלאק…" אך הוא לא נתן לי להמשיך את המשפט, הוא זכר אותי, איך אפשר היה לשכוח?
"היי, קייט. הרבה זמן עבר מאז" הוא אמר, קולו היה שקט ואיטי.
"באתי לשאול אותך בקשר לרצח. אני יודעת שזה קשה, אך אם תוכל רק להגיד לי איך היה נראה הרוצח לא אשאל אותך יותר שום דבר." עיניו נסגרו לרגע ואז נפתחו, חשתי הקלה.
"נער צעיר, חולצת מטאליקה, שיער שחור, משקפיים. זה כל מה שאני זוכר" הוא אמר.חשתי בחילה, לא יכולתי לזוז.
כאשר פתחתי את עיני, סביבי היו הרבה אנשים. "מה קרה?" שאלתי. רופרט זינק אלי, "את לא צריכה לדבר, מצאנו אותו איזה הקלה…" חיוך הופיע על פני. "איך מצאתם אותו?" שאלתי.
"אתם בטוחים שזה הוא?" הוא הסתכל עלי באי-הבנה.
"כן! שיער ג'ינג'י עיניים ירוקות, גבוה וצולע, בן 40 ומלא. קרה משהו?" כן קרה. לא אמרתי זאת בקול, התחלתי את זה לבדי ואסיים, לבדי. ורק אמרתי "זה לא הוא".
נכנסתי לחדרו של פיטר, הרבה זמן לא הייתי פה, ידעתי שאיפשהו כאן יש הוכחות לכך שהוא רצח אותם. עכשיו זה כבר 34 אנשים, שכולם קשורים אלי באופן רומנטי. מה הוא רוצה? איך הוא הפך לרוצח? בני היחיד. בשולחן הכתיבה היה תא נעול, פתחתי אותו בקלות היו שם 7 ניירות, ואז מצאתי אותן. מצאתי את ההוכחות, בדפים היו כתובים השמות של כל האנשים שהכרתי ושאליהם הייתי איכשהו קשורה. לקחתי את הדפים איתי כאשר הלכתי לכיוון הדלת. הדלת נפתחה ולחדר נכנס פיטר. הוא הופתע לראות אותי בחדרו וחש במשהו, וכאשר ראה את הניירות, שלא הספקתי להסתיר, הוא הבין הכל. לאחר שניות ספורות אקדח כבר היה מכוון אלי.

פיטר
לא ידעתי מה לעשות. היא יודעת. למה היא לא גאה בי? אני הרי כל כך מוצלח בזה, הרגתי כל כך הרבה אנשים ולא היו שום נפילות. תמיד המזל היה איתי. למה, אמא, למה את לא גאה בי? חששתי מלפגוע בה , עשיתי את דרכי אליה. פיניתי את כל מי שהפריע לי להיות איתה, הבנתי עד כמה אני מרגיש בעל לאותה אישה, שלה אני נחשב כילד. ידי רעדו, אמא למה אני פוחד?

קייט
פתאום בעיניו ראיתי מחלוקת. עיניו התחילו להתרוצץ ממקום למקום, אך כאן לא וויתרתי וניצלתי את הרגע. סובבתי את ידו, השכבתי אותו על הריצפה בכך שהרבצתי לו בברך. קשרתי את ידיו והתקשרתי למשטרה. הרגשה נוראית מילאה אותי ידעתי שהוא לעולם לא יסלח לי, וגם אם אתחיל לאהוב אותו יותר התקווה שלו כבר לא תחזור, לעולם. הסתכלתי על איך שלוקחים אותו לכלא. אנשים אומרים שזה לא אשמתי. מאז אני כבר לא רואה סרטי אימה ולא חוקרת שום דבר בחיי לא נותר שום דבר. מתתי והירח היה עדיין מלא.