הכאב שבאהבה\ 9+10+11 – פרק משולש! סליחה על ההתעכבות..

הכאב שבאהבה פרקים 9+10+11 – פרק משולש!

אלו היה שחף ו.. זאין אני חושבת, בהתחלה הם נראו מעט מבולבלים שמצאו אותנו כה קרובים.. כשעיניי רטובות במעט.. והארי בעל העיניים הנוקשות אבל טווי הפנים הכה רכים וחמים הללו שמשרים בי תחושת ביטחון וחוזק, ידי צרבה שוב ומוחי כמעט קיבל שליטה עצמית על מנת ללטף, לגעת, לחוש את פרצופו, את שערו.. איני עדיין מאמינה שהוא באמת אמיתי, שכל זה קורה לי, הדבר הטוב הזה לשם שינוי.. כה שונה, כה לא מוכר, וכה רצוי וחסר צפיות! מה יש באדם הזה שכה מושך אותי אליו וגורם לי לשנות את עצמי על מנת להיות תואמת אליו? בחנתי אותו רק לרגע ונשכתי את שפתי התחתונה, יש בו הכול.. יופי כובש, טון דיבור כה עמוק וממכר, ריח משכר, מגע מרטיט.. יש לו אופי כה טוב ושונה.. ואני אוהבת זאת.. אני אוהבת הכול בו.. מקצות האצבעות עד לקצה שערתו האחרונה ומעבר..
"מה אתם עושים כאן?" שאלה שחף בבלבול. הסמקתי במקצת ועכשיו נזכרתי להיות נבוכה במעט מהמצב הכה מלחיץ הזה, מעולם לא נתפסתי עם גבר ברגע כה אינטימי וכנה שכזה.. כשאני חושבת על כך, מעולם גם לא הייתי! חייכתי להארי, רק אתו, פעם ראשונה..
"הכיתה ננעלה". משך הארי בכתפיו, נינוח ללא כל טיפת מאמץ כרגיל, אך גבו היה קשיח ובמעט חיוור, היה מתוח.. אך אינו הניד עפעף, כה הייתי מרותקת בזה הרגע.. כה מוקסמת מהאופן הגברי שבו הוא מנסה להסתיר דבר מה.. אבל מה? פלטתי אנקת ייאוש, הלוואי שרק הייתי יודעת.
"לפחות נהניתם?" צחק זאין על חשבוננו בזמן שאחז בידה של שחף, היא נרתעה לאחור במהירות, במעט ריחמתי עליו שהוא הלך לו בודד לכיווננו, אך כחושבים על כך.. יותר ריחמתי על שחף, היה ברור שהיא חשה כלפיו משהו.. לכל הרוחות, רואים זאת בעיניה, בתנועותיה, בהבעות פניה.. אבל היא אינה מכירה בזאת, היא בחורה קרה וקשוחה.. כשותפה אהיה חייבת לדבר עמה על כך.. אני מניחה לפחות.
"היה בהחלט מעניין.." מלמל הארי מעביר יד בשערו, הוא חייב לעשות זאת תמיד? קרביי להטו ובטני התכווצה ונקשרה באלפי קשרים, לרגע הייתי מקוצרת נשימה כשדמי התפרע בכל עורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, ראשי קדח.. הוא אוחז בידי ומושך אותי אחריו.. אוי אלוהים, המגע הכה הטוב, במעט קשיח אך הכה חמים שלו.. הקרבה הזו, הפער הקטן שמפריד בינינו שכה משתוקקת לסגור, לבי הלם בחוזקה עד כתחושה ששומעים את פעימות לבי הנרגשות למרחק של אלפי קלומטרים, חשתי לחץ רב ואלפי צביטות, הצלפות, צמרמורת קרה – חמה, כבשה בייסורים מענגים מהכאב האכזר כל פיסת עור שבגופי.. הסערת רגשות הזו חסרת כל הגיון.. אני מטורפת. "אנו צריכים ללכת". פלט כדרך אגב.
"סגרו את הדלת מאחוריכם בבקשה". אמר זאין בנימוס שכה הפתיע אותי, הארי נופף פעם אחת לשלום וסגר את הדלת בחוזקה. הוא גרר אותי לחדר מדרגות, נשענתי על המעקה בזמן שהוא נעמד ממולי וידיו דחופות בכיסו ומבטו נותר מוכה הלם וחרדה, אך זה כלל לא הפריע לרטט החשמלי.. הכה עז וברור, הכה מורגש כשריפה שצורבת וגורמת לחוש כנלקחת.. החשמל שמושך אותי אליו כמגנט, המתח הכה ממכר והמורט כל קצה עצבים.. נפלתי שוב ואבדתי את הצפון. "מה הארי.?" שאלתי בלחש.
"אמך חתכה לך את הווירדים? או שרק כבתה עלייך סיגריות?". הוא שאל ישירות.
התכווצתי.. זהו אינו נושא שאני נוהגת לדבר עליו בדרך כלל, אני נחשבת לאדם מסוגר, מתבודד, שקט ופרטי למדי, אני אוהבת זאת לעיתים קרובות.. אבל כשאני עמו, חשה כה צבועה ושקרנית וחייבת לומר את האמת לאמיתה, הוא פשוט מצליח לגרום לכל המילים הללו להיפלט מבעד לפי הרועד. "רק כבתה.." לחשתי. "אני פצעתי את עצמי על מנת לנסות לצאת מהדיכאון.." לחשתי.
"להעביר את הדיכאון..?" הוא חזר אחרי מה שאמרתי בנימה מבולבלת ואבודה, ברור שהוא אינו מכיר זאת.
"הארי אינך תבין.. הנח לכך.." התחננתי.
"אבל את חשובה לי, אני רוצה להבין!" הוא תבע לדעת.
לא יכולתי שלא לחוש את השמחה שכבשה אותי כשהוא אמר זאת.. דאג.. לי? כיצד אוכל לסרב לו עכשיו? החיוך פשוט נפרס על גבי טווי פניי, כה לא מתאים אבל חסר כל שליטה. "למה שאהיה חשובה לך?" שאלתי בסיקרון.
הוא קפא במקומו ולרגע נדמה כאבוד לגמרי, מצחו נחרש קמטים והוא התבונן לכל הכיוונים של גרם המדרגות, רק לא עליי, הוא עצם את עיניו ונשם עמוק. "יש בך משהו שגורם לי את הרצון העז לדאוג לך, שגורם לך להיות האדם החשוב לי ביותר.. זה מטורף, אנו רק יום מכירים אבל.." הוא מלמל מבעד לסת רועדת. דמי התפרע, כאומר שירה בשמחה.. חשתי כיצד כל סערה סומרת, קרקפתי עקצצה ואותה שורת מילים התנגנה בראשי שוב ושוב, יש בי משהו.. בי? מה יש בי? איני כשרונית, איני יפה, איני מעניינת, העבר שלי מסובך.. אבל איכשהו, הוא… הוא מוצא נקודות אור בי, שנותנות לי תקווה.. הווידוי הכה מענג והמשמח.. הכה רצוי שקיוויתי לו, מצליח איכשהו לפרוץ לגמרי את כל חומותיי וזה נפלט בכזו מהירות מבעד לפי. "אתה מצליח לגרום לי לחוש אדם טוב יותר.. גורם לי לחוש שהעבר שלי הוא לא נורא ושאני יכולה להתגבר עליו.. הארי זה פשוט.." אני פולטת במהירות אך הוא קוטע אותי במהירות, אני רואה כאב בעיניו כשהוא אומר כקרוע. "הניחי לכך, לא ענית לי על השאלה, איזה דיכאון?". בין רגע דמי נוזל מפניי ואני צונחת על המדרגה הקרובה ביותר אליי.. עד כמה מגוחכת וטיפשית נראיתי מלפני מספר רגעים? עצמתי את עיניי והנחתי את ראשי על גבי קיר הבטון.. איני רוצה לדעת עד כמה.. הוא רק רצה שאדבר, בלי טיפת רגש.. איזו נקודת אור? איזו תקווה? אין כלום! יש רק חלל ריק.. ככלי שבר אשר מנופץ לאלפי רסיסים, כדבר אשר מנסה להצליח כשהכישלון כבר צפוי מראש.. לכל הרוחות, אילו ורק הייתי יכולה לחזור בזמן אחורה..
לפתע אני קופאת, הוא עשה את כל זה.. רק בשביל להוציא ממני את הסיפור הזה? ובשביל מה הוא צריך אותו?! כה השתוקקתי לבכות עכשיו אבל לא.. לא בפניו.. לא, זה לא יקרה.. לא כאן.. התנערתי, יריתי לכיוונו מבט חריף במיוחד ויצאתי מחדר המדרגות, רצתי לחדרי בכל הכוח שהיה לי.. סגרתי את דלת חדרי, נשענת לאחור.. ומתמכרת לכאב שבדמעות.. באמת איני כלום בשבילו..

~מנקודת מבטה של מישל~

קפאתי במקומי וחשתי כה חסרת אונים.. כה מסכנה בזמן שהוא בחן את הציור, במבט מעט נבוך ואז התבונן בי. "את..את ציירת אותי..?" גמגם במעט בלבול.
הדבר הראשון שעלה במחשבתי זה הכחשה. "לא, הוא סתם מישהו שדומה לך!" אמרתי במהירות, התקדמתי אליו בקפיצה על רגל אחת אבל כשלתי ונפלתי עליו ישירות בזמן שהציור התעופף לקצה השני של החדר, איני מאמינה שזה קרה לי עכשיו.. כה קרובה אליו, במרחק נגיעה ואנו יכולים להתנשק.. חשתי את נשימותיו על גבי לחיי, נשימות כה טובות.. כה נעימות, כה חמות וטובות.. ידיו היו כרוכות סביב גבי כי הוא ניסה לתפוס אותי וכשל בכך גם הוא, המגע שלו.. כה מרטיט ומחשל, כה מסעיר.. קרביי להטו והייתי קצרת נשימה.. מתמכרת באופן כה רצוי ומלא השלמה לדבר שנרקם בינינו בזה הרגע.. החשמל הקודח והשורף והכה מדהים שנותן לי תקווה ולא פחד והסתייגות, אלא אני נשארת.. קרובה אליו..
שיהוק. שיהוק. שיהוק.
בין רגע אני מאדימה כעגבנייה בשלה, שיהוק.. שיהוק ארור ומוקש עיקרי לנפילה באהבה, לפתע גבי התקשח ובמהירות התנערתי ממנו כשהבנתי.. שיהוק.. אני מאוהבת.. לא, רגע! הדבר לא הגיוני, רק יומיים אנו מכירים.. בני אנוש אמורים להכיר ואז להתאהב, הרי המושג 'אהבה ממבט ראשון' אינו אמיתי.. מעולם גם לא האמנתי.. אבל עכשיו אני מכירה אותו והכול נראה כה שונה וחדש..
"את משהקת המון". הוא מצחקק במעט. "ותודה על הציור, אני אוהב אותו". הוסיף בשחרור, בלעתי את רוקי מודה שהוא אינו עושה מכך עניין גדול. "שמחה שאהבת". צחקקתי.
"מישל". הוא לרגע אומר את שמי כאילו.. כאילו והוא סוגד לשם הזה ולי. בטבעיות כל כולי קשובה לו כשהוא אומר. "בעיקרון הייתי אמור להיות הדייט שלך ואת שלי, ולצערי ההשקעה והטיפוח העצמי היו לשווא.. והיום את כלואה כאן וחשבתי שאולי תרצי לבוא עמי לאכול צהריים יחדיו". הוא חייך.
לקח לי מספר רגעים בכלל להבין כי הכול קפא ונהיה לא ברור. "אתה מזמין אותי לדייט?". שאלתי בציוץ קצרת נשימה כה מקווה שהוא יענה חיובית!
"אם את רוצה אפשר לקרוא לזה כך.." הוא מלמל.
ובלי לחשוב, כדבר טבעי חסר כל היסוס, כדבר שאני יודעת ושלמה עם כך, שתמיד ידעתי עוד מהרגע הראשון שנפלתי ברגע שנכנס לחדרון הלבשה.. "בשמחה". אמרתי בחמימות.
***
התיישבנו יחדיו בבית הקפה הסמוך לאוניברסיטה, חלקנו רגע של שתיקה יחדיו שלא הביך כלל ואז הוא אמר. "כמה שנים את רוקדת?" שאל בהתעניינות.
"שש עשרה שנים". עניתי במהירות, הכול התחיל בגיל שלוש, ומאז ידעתי שאיני יוכל להפסיק.. חייכתי לעצמי מעצם הזיכרון.
"וואו. מרשים". היה נשמע נלהב. "ומעולם לא מאס לך במקצת?" שאל מבולבל.
"לא, עוד מהשיעור הראשון.. שאפילו הייתי רק בת שלוש שנים ודי פחדתי והתביישתי מכולן, ידעתי שזוהי התשוקה והאהבה האמתית שלי, הדרך שדרכה אני מצליחה איכשהו לפרוק את כל רגשותיי מהטובים עד הגרועים ביותר.." הסברתי באופן שותף, חייכתי לעצמי.. כה מעריצה את האדם שלצדי, כה אוהבת לדבר עמו.. כה קל לדבר ולספר לו דברים.. כדבר כה נכון, רצוי וכנה.
"מכיר את התחושה, כמו שאני עוד מגיל צעיר מנגן.. כי פשוט לא יכולתי להפסיק, אהבתי זאת.. פרקתי את רגשותיי דרך המוזיקה". צחקק ואז בדיוק הגיע המלצרית שנראתה בערך בת 19 כמוני, היא חייכה לנייל אך הוא רק התבונן בי. "שלום וברוכים הבאים, תרצו להזמין דבר מה?" שאלה אותנו, או יותר נכון את נייל.. המצב הזה כה הביך אותי וגרם לי לחוש מיותרת, אך אותי הוא הזמין.. מדוע לי לחוש כך בכזו קלות? זה טיפשי! הוא כובש.. זה ברור, גם אני נכבשתי בין רגע.. אז כנראה שלא רק אני מטורפת חסרת כל קצה שיקול דעת.
"אני אזמין שוקו חם עם קצפת, ואת מיץ'?" שאל בחצי חיוך, צחקקתי.. הוא כזה חמוד וילדותי, אך גם כה בוגר ורציני כשצריך אותו.. "מה שאתה הזמנת". חייכתי.
כשהיא הסתלקה מלמלתי ביני לבין עצמי. "למה אתה מזמין אותי.."
"למה שלא אזמין?" שאל מבולבל.
"יש כה המון בנות שנופלות בין רגע בקסם של העיניים התכולות העוצרות נשימה והמרתקות הללו ודווקא אותי אתה מזמין?" אני פולטת מוכת הפתעה, הוא בהחלט לא יודע.. אך בין רגע אני צונחת במושבי ורק רוצה להיעלם.. באמת אמרתי זאת עכשיו?עד כמה עוד אוכל להשפילני?
"את יפהפייה מישל, וגם מעבר לכך.. יש לך עומק, אינך רדודה.. קל וטוב לדבר עמך על כל מיני נושאים, ודרך אגב. תודה רבה". קרץ לי קריצה שממיסה אותי.. לחיי להטו בצבע וורוד – אדום עז במיוחד, עד כמה האדם הזה יכול להשפיע עליי בקריצה אחת קטנה חסרת משמעות? אבל בשבילי.. אני יודעת שהיא בעלת משמעות ענקית.
"אתה באמת חושב כך?" שאלתי כלא מאמינה. הוא הינהנן וזה סקרן אותי. "מה למשל?" שאלתי.
"כל מיני דברים.. אני מעדיף לא לומר זאת בבית קפה עלוב.." הוא מלמל בזמן שהעביר יד בשערו. "אבל יש לך עוד תחביבים?" הוא המשיך לשאול.
"ביולוגיה, פיזיקה, מתמטיקה.. אני חסרת תחביבים". משכתי בכתפיי. "ולך יש עוד חוץ מלשיר ולנגן?" הצצתי מבעד לפוני שלי.
"אני אוהב מאוד פעילויות ספורטיביות.." מלמל. ואז ירה לעברי מבט כעוס במקצת. "את חייבת לגזור את הפוני הזה שמסתיר את פנייך, זה פשע פשוט!".
השפלתי את ראשי ולא יכולתי שלא לחייך.. זה פשע להיראות כה מושלם.. "אני שונאת ספורט.." מלמלתי, איני סובלת לקבל מחמאות זה כה מביך..
הוא בא להגיב אבל אז השוקו הגיע, חם , טעים ומתוק.. כמוהו.

~מנקודת מבט של נועם~

נעצתי עיניים בציפור השיר שנחה לה על העץ ונתתי למחשבותיי לנדוד הרחק ממני ולהתרכז כל כולי בציור, בחנתי את צבע מקורה.. את תפיחות בטנה, את חדות צפורניה.. מתעמקת בדברים הקטנים הללו שהם בשבילי משמעות אדירה שמצליחה לגרום לכל התחושות והמחשבות האחרות להתפוגג ולהיעלם.
"את מציירת מדהים". שמעתי את קולו מאחוריי, קפאתי במהירות אך גם נמסתי בו זמנית.. חשתי כיצד העורף שלי צורבת, בטני מתכווצת עד כשורפת את כל כולי.. גורמת לכל תא, מערכת ושריר לקרוס לצדו.. לצמרמורת להצליף על גבי כל פיסת עור שבגופי, חשתי את המתח הרב כשהוא התיישב לידי.. קרוב, וקרביי בערו בזמן ששריריי נתפסו כבום אחד גדול.. אלוהים אדירים.. תנשמי נועם.. תנשמי.. נסתי כנואשת להזכיר לעצמי.. ובזמן שהוא נגע במעט בלחיי תוך כידי שהעביר קצוות שיער מרדנית מאחורי אוזני.. המקום כה רטט וצרב.. כה עינג ושיכר אותי מגעו וגרם לי לחוש חסרת שיווי משקל "תודה רבה". פלטתי בקול צייצני.
"את אוהבת לצייר את הדברים הקטנים הללו?" ניחש.
"כן, זה גורם לכל המחשבות להתרוקן ולהתרכז בדבר שאני הכי אוהבת.." מלמלתי.
"למה שתרצי לרוקן את מחשבותייך?" הוא שאל בבלבול. זקפתי גבה… כה חמוד, תמים וכובש תוך כידי.. נשכתי את קצה שפתי התחתונה. "כי החיים לא הוגנים". פלטתי. הוא ירה לעברי מבט ארוך ונוקב כלא מבין, גם למה שיבין…? הרי החיים שלו כה טובים, זוהרים, מצליחים ורצויים.. אני צריכה לעבוד בגלל החוסר משפחה הזו.. "אני מתעבת את המזנון.. רק בגלל שאני יודעת רק לצייר אסור לי לעבוד בדבר מה אחר". מלמלתי.
"למה שהורייך לא יממנו לך זאת?" שאל מבולבל.
"כי הם לא יכולים.." לחשתי והעדפתי להניח לנושא הכבד והעצוב, הוא הבין זאת.. כיבד ושאל בנעימים. "חשבת לצייר משהו גדול יותר?" שאל בחצי חיוך.
"למשל..?" האצתי בו.
"אותי". חייך. דמי נזל מפניי ופלטתי אנקת ייאוש.. כמובן שאגיד לו 'כן', כיצד אוכל לסרב לו? אבל.. אני מחפשת דברים קטנים בשביל לא לחשוב על המזנון.. או על המצב משפחתי.. או לא לחשוב עליו.. עליו? למה לי לחשוב על אדם שאני בקושי מכירה? זה כלל לא מאפיין אותי.. את עיני השקד החומות והכה מסנוורות הללו נעוצות בשלי ומנציחות אותי. "בסדר!" אני פולטת בהרמת ידיים, כבר אחרי צהריים כמעט.. עליי למהר על מנת לא לאבד את האור.
***
הדרך שבה התבוננו אחד בשני.. בלי מילים, בלי הבעות פנים.. רק נעימת פנים מרובת מתח ותשוקה כה בוערים וממכרים.. כה מענגים ובמעט מלחיצים.. וכשגמרתי את הציור כה התאכזבתי.. מדוע זה נגמר ונעלם כה מהר..?
"סיימתי.." פלטתי בלחש.
לקח לו מספר רגעים להשתחרר מהקיפאון הזמני שהיה שרוי בו ולבסוף אמר. "אני יכול לראות?".
"בוודאי, זהו הציור שלך" גיחכתי.
ובדיוק חברו, לואי אם איני טועה מהמידע הקצר והכלל לא מספק שיש לי עקב הלהקה הזו, הרגע המדהים נהרס. "וואו, ציור נדיר.. מי הצייר?"
ליאם מכווה בידיו לכיווני בגאווה רבה שכה משמחת אותי וגורמת לי להתכווץ תוך כידי. "היא האומנית". הוא מוסיף.
"תודה רבה.." לחשתי.
"חשבתי שאולי היום שנינו וכל הבנים נלך לסרט". פנה אל ליאם. ליאם נראה כקרוע במבטו ולבסוף אמר. "אפשר שכל אחד יביא עמו בחורה.." מלמל.
"זה בהחלט יכול להיות רעיון טוב, אומנית – רוצה לבוא אתי?" שואל לואי בצחקוק. אני קופאת במבטי.. לא יודעת מה לענות.. לא רוצה לענות.. אם כבר אהיה מוזמנת אני רוצה להיות על ידי ליאם, ללכת עם ליאם יד ביד לסרט,להישען עליו, הוא לידי, קרוב.. בחושך.. נשכתי את שפתי התחתונה וקרביי בערו, מה לומר?
"איני חושבת שזו תהיה בעיה.." מלמלתי.

~מנקודת מבט של שחף~

זאין נשען על הפסנתר בזמן שאני ניגנתי.. עוצמת את עיניי.. מתמכרת ונעלמת אל תוך עמקי צלילי המוזיקה..שואפת, לוגמת, חשה פיזית ונפשית.. בכל דרך שהי כל תו בתורו שלו, מתנתקת מהעולם.. פורטת על גבי פסנתר הכנף.. דמעה נוזלת מפניי.. נהגתי לנגן עם אימא.. תמיד כך התקרבתי אליה ועכשיו אני לבדי, לצדו.. לא חשה לבד אבל דבר מה עדיין חסר, לא שלם..המוזיקה כה עצובה ופורטת לי על גבי מיתרי הנשימה.. דמעה אחר דמעה נוזלת.. הכול שחור.. וזה רק הצלילים הקסומים והמרתקים, המהפנטים שאני יוצרת.. הכה עצובים שאני כה מזדהה עמם.. הצלילים שהם הדרך שלי לברוח מהמציאות המרה והכה חיוורת שאני קיימת בה, מהעולם האכזר.. אל עולם חדש, עפה על כנפי הדמיון.. מרשה לעצמי לצאת במעט משליטה, לשחרר את ידי ולגעת בשמי הארץ התכולים.. המוזיקה כה נוגעת בעמקי נשמתי, כה מתחברת אליי.. כה רצויה, נאשתי לכך.. ייחלתי לרגע, הייתי בטוחה שזה רק יהיה חלום אבל הנה אני כאן וזה כה מדהים.. הדרך שבה המוזיקה מנציחה אותי.. שוברת את כל חומותיי, פורמת בין רגע את הקשרים הסבוכים.. שוברת..חודרת עמוק.. יותר מידי עמוק..דמעה אחר דמעה, ים של דמעות ואני מפסיקה..
"זה היה מדהים.. מה קרה מתוקה?" הוא שאל ברוך בזמן שליטף את לחיי, עצמתי את עיניי מתענגת מהמגע שכה הייתי זקוקה.. פקחתי את עיניי, הייתי זקוקה לו. "תודה זאין". אמרתי בקול שבור ופשוט חבקתי אותו, אמצתי אותו לחיקי הכי חזק שיכולתי וכך הוא עשה גם. נותרנו כך, חולקים רגעי שתיקה מהפנטים.. קרביי להטו והייתי קצרת נשימה, דמי בער ולבי הלם בחוזקה.. לא יכולה ולא רוצה להרפות!
"מה קרה?" שאל תוך כידי החיבוק.
"נזכרתי באימא.. בדרך שבה היינו מנגנות יחדיו.." מלמלתי וחייכתי לו.
"יש לך חיוך עוצר נשימה" פלט לרגע מחייך גם ואז שאל ברוך. "למה הפסקתן?"
"כי היא עובדת.. אבא עובד.. אין להם כל זמן אליי, הם שונאים אותי.." מלמלתי בחריפות. הוא נרתע לאחור, לא תחזור..
"אני בטוח שאת טועה, הם פשוט עסוקים ו.."
"הם שכחו אותי!" קטעתי אותו בכעס. "בגלל זה הם שלחו אותי לכאן, כי אמרתי את מה שאני חשה.. כי הם רצו להיפתר ממני בשביל לא לחוש שהם חייבים משהו, כאילו אני הבובה על החוטים שלהם והם יכולים לעשות מה שמתחשק להם בלי טיפת חשיבה והתחשבות!" אני פולטת בשנאה.
הוא חושב לרגע ואז אומר. "אז תגזרי את החוטים, תראי שאת היחידה שיכולה לשנות את חייך, שאינך זקוקה להם עד כידי כך כי הם לא יודעים מה הם מפסידים.." הוא אמר במבט כנה ובקול מעט קשוח ומחוספס, הקול העמוק והגברי שלו. "ואני יודע שאת יכולה".
המילים שלי כה נגעו עמוק בלבי ורגשו אותי, נתנו לי תקווה כה רבה.. אולי באמת אני יכולה? והרי זאין מאמין בי.. זה כבר מספיק. אין לי כל דרך להסביר לו איך אני חשה אז אני פשוט רוכנת אליו ובאה לנשקו, אך צלצול הודעה מנפץ את האווירה, אני מגלגלת את עיניי בזמן שהוא בדילמה. "פתח את ההודעה כבר.." מלמלתי.
הוא קורא במהירות ואז מחייך אליי. "הבנים הולכים היום לסרט וכל אחד מביא בחורה.. תרצי לבוא אתי?"
"כן!" אני פולטת בהתרגשות ושנינו מופתעים מההתלהבות העזה שבקולי.

~מנקודת מבטה של קים~

הפסקתי לבכות בדיוק כשנשמעה דפיקה בדלת. פתחתי אותה והוא עמד שם, מדהים מתמיד.. אך עיניי עדיין היו אדומות, היה כבר כמעט ערב.. עדיין כעסתי עליו וכמעט טרקתי לו את הדלת בפרצוף.
"קים, למה..? למה את עושה לי זאת..? בבקשה אל תסגרי.." הוא פולט בייאוש. אני נענית לו והוא נכנס לדירה.
די מוזר ולא רגיל לראות אותו כאן, בדירה העלובה והמתפוררת הזו שזקוקה לשיפוץ בהקדם, הוא נראה כה שונה.. כאבן החן של הדירה, יותר מתאים לראותו בסוויטה.. לא כאן, אך זה כה מחמם את הלב לראות אותו נכנס אט – אט לעולמי, והוא מקבל זאת.. הוא.. לכל הרוחות, הוא קיבל אותי ולא התרחק גם אחרי ששמע מה שחוללתי לעצמי, מה שאמי חוללה לי ולכל הבית, למרות הכול הוא עדיין לא מוותר על דבר מה.. הלוואי שהייתי יודעת על מה ויותר מכך.. לאן הוא לוקח את השיחה הזו עכשיו?
"דירה נחמדה.." הוא פולט בחצי חיוך.
"אני מתכוונת לשפצה.." מלמלתי. "היא במעט מחלידה כפי שאתה רואה".
"אך היא נראית כה ביתית וחמימה, לא כמו סוויטות הפאר שלנו שכה קרות ומפוארות מידי.. זה די מביך לפעמים.." הודה. זקפתי גבה, הלוואי שיהיה לי אי פעם בכל חיי דבר המשתווה לכך.. יש לו כל דבר שהוא רוצה בזמינות חסרת אמונה והוא עדיין לא מרוצה? או שהוא מרוצה מידי? גלגלתי את עיניי מעדיפה לא לגלוש לוויכוח העצמי הזה. "למה? זהו חלום של כל סטודנט". שאלתי מוכת הפתעה ובלבול.
"זה בהחלט חלום להיות מפורסם אבל.. זה לעולם לא משתווה לבית, למשפחה, לחברים.. המקום הזה מזכיר לי את הבית שהיה לי כשהייתי קטן.. בכפר.." מלמל. בלעתי רוק, בלתי יאומן לראות אותו בסרבל, חולצה משובצת, מגפי גומי ולקינוח.. כובע קש אשר עוטר את רעמת תלתליו הכה רכים.. "היית בכפר?" שאלתי חסרת אמונה.
"בהחלט, אחרי שהוריי התגרשו.." מלמל. "אבל זו הייתה תקופה מאוד קשה שבגרה אותי.." הודה.
"כיצד התבגרת?" שאלתי ברוך, הוא התקרב אליי והושיב אותי על ידו בכורסה, לרגע כה שמחתי שאנו מדברים עליו ולא עליי..
"הייתי הגבר של הבית, אז היה חשוב לי להראות חזות כזו.." מלמל. "וילדי הכפר אהבו להתגרות, להכות אותי, להציק לי.. לפעמים היה קורה שהייתי חוזר עם פנס בעין ועם אף מדמם הביתה ולא ידעתי מה לומר לאמי אז התחמקתי ושתקתי, טפלתי בעצמי שומר את הכאב.." הוא אמר בכאב ועצם את עיניו מתנער לרגע. חשתי את מכאובו.. חשתי זאת בכל איבר בגופי.. צמרמורת קרה תקפה אותי והתנערתי יחדיו אתו.. חשתי שאני עומדת שוב לבכות.. ילד קטן שמנסה להיות גבר, ילד תמים שחי חיים שגדולים ואכזריים מתמימותו היפהפייה, זה.. זה נורא פשוט, מזעזע! לא ידעתי מה לומר לו.. אז עזרתי את האומץ וכרככתי את זרועותיי סביב צווארו וסגרתי את הפער המעיק הזה סוף כל סוף, הוא התבונן בי לא מתנגד ופשוט אמרתי זאת. "הארי, עשית דברים כה גדולים בחייך.. יש לך רק במה להתגאות, סבלת כה המון והנה תראה עד כמה אתה מצליח.. אתה דוגמא לכך שלכל דבר מגיע הזדמנות שנייה, והכאב הזה.. הוא הדחיפה שלך לצחוק על כל הילדים הללו, להראות שלא נשברת.. ואתה לעולם לא, בסדר? אתה לעולם לא תשבר.. יש לך אופי כה חזק ואדיר, יש רק במה לקנא וללמוד ממך.. באמת.."
הוא ליטף את לחיי, אחז סנטרי וקרב אותי אליו. "בואי אתי היום לסרט.." מלמל, הנהנתי בראשי לחיוב, הוא חייך ואז היינו קרובים.. אפנו נגעו אחד בשני וכך גם מצחו, לוגמים.. שואפים.. חשים נפשית ופיזית.. בכל דרך שהי האחד את השנייה.. מתמכרים למגע ולשקט אשר פורט על גבי מיתרי הנשימה.. אשר חודר לכל מקום וזה כה מדהים ומשכר חושים..
אבל אז בדיוק הדלת נפתחה, שחף הופיעה מחייכת, וכשראתה את הארי בזמן שהתנתקו במהירות אך בעצב היא ציוותה. "יש לנו סידורים, צא!"
הוא צחקק ואז לחש לאוזני. "היום בשמונה".
"היום בשמונה" חזרתי אחריו והוא יצא מעביר בי מבט אחרון.

~בשמונה~
אני, שחף, מישל ונועם הילדה החדשה שהיא גם שותפה של מישל בהפתעה.. התבוננו במראת חדרי והיינו נראות מדהים. אבל המתח הורגש בחוזקה וכל אחת רק חכתה כבר לגבר שלה.. או שיותר נכון לבן זוגה? "בנות, מה זה אומר? הסרט.. ההזמנה, הלבוש החגיגי, מה אנו אמורות לחשוב?" שאלתי בבלבול ולא ידעתי למה אני מקווה.
"אנו חברים מאוד טובים ולא יותר מכך". אמרה שחף במהירות בזמן שנכנעה למאמציה הנואשים של נועם והרשתה לה למרוח לה ליפסטיק וורדרד על גפי שפתיה.
"מבטיחות לא לצרוח?" שאלה מישל בעדינות, בין רגע התבוננו בה, במבט בוחן וכה ארוך ונוקב, היא נעה מצד לצד בזמן שפלטה מבעד לשפתיה. "היום בצהריים יצאנו אני ונייל לדייט.. איני יודעת בדיוק מה אנחנו עכשיו אבל.. בגלל זה די נעלמתי היום". היא לחשה.
"אז כדאי שתתבעי לדעת מה אתם! יש לך זכות לדעת מה הוא חושב ומרגיש כלפייך". ענתה נועם ישירות וחזרה למלחמה שלה בעד הליפסטיק.
"אני חושבת שאינך צריכה לשאול.. אולי הוא היום יציע לך בעצמו!" חייכתי אליה, היא פלטה חיוך מאולץ וכיווצתי את גבותיי. "את רוצה זאת בכלל?" שאלתי בזהירות.
"הלוואי שהייתי יודעת.." היא מלמלה נואשת. "כשאני אתו יש משהו כה מיוחד באוויר.. תחושות כה אדירות ומענגות, אך איני יכולה חבר.. אני חייבת להיות מרוכזת בלימודים!" מחתה בעצב.
"אבל הריקודים והלימודים זה רק חלק משנה, יש עוד הרבה מעבר.. אל תחשבי רק לטובת המורים והמשפחה, אלא גם לטובת עצמך.. תני לזה הזדמנות". חייכה אליה שחף בזמן שגלגלה עיניים לנועם המרוצה מעצמה שהצליחה. "אני מסכימה עם שחף, אתם בהחלט נראים מדהים יחד". הסכימה עמה.
"לתת הזדמנות? אז למה את לא נותנת לזאין?" קרצתי לכיוון שחף שהתכווצה בין רגע, התנערה מהכורסה והתקדמה לכיוון המטבח על מנת למזוג לעצמה כוס מים. "שתקי" פלטה מבעד לשיניים חורקות.
אך לא היה לי די זמן לפני שנשמעה דפיקה בדלת.. נשמתי עמוק, בלתי אפשרי למנוע את הבלתי נמנע.. אצטרך עכשיו לפתוח את הדלת, לחייך אליו.. לכולם, ולחיות את הרגע.. כה משפט מסוכן ומטופש, אך מעולם לא נראה לי מציאותי כמו עכשיו..
נראה מה יביא לנו הלילה..