מלאך המוות

מלאך המוות ישב במקומו, וריחם. היה עליו לחכות לתורו,- להמתין על שמלאך החיים יסיים להשתמש בילדים הטהורים,- ישחוק אותם עד שלא ישאר בהם כלום, יותר אותם כקליפות מרוקנות. ורק אז, כשלא יוותר בהם עוד דבר, אז מלאך המוות יהיה ראשי לאסוף אותם.
מלאך המוות ישב במאורתו, והביט דרך הנחל הקטן שזרם לרגליו, בעולם כולו. בשלולית קטנה אי שם, נשתקף לו ילד כבן שש, שיצא לשחק לאחר הגשם. הוא היה ערום, ומשב האוויר הסתווי נעם לו. הוא לא שמע את אימו שחזרה וקראה לו שלא יצא, ובוודאי שלא ערום. ורק שקע במשחקו,- קופסאת קרטון שהייתה חללית, נחתה בשלולית גדולה והפכה לספינה. ועליה אבנים, שהיו אנשים, שטו להרפתקאות פלואות בעולמות רחוקים. מלאך המוות הביט בו, ונאנח. גלימתו השחורה עוטפת את גופו החיוור מפאת הישיבה בצילו של מלאך החיים. המוות הריץ קדימה את הזמן שבמים לרגליו, והביט בילד גדל, והופך מנער.- משתעבד לחיזורים אחרי בנות. מאבד מטוהרו, שוכח את עולם הדמיון הענק שברא במו ידיו, את אנשי האבן, ואת המסעות שמעבר לשלוליות. יבשות אדירות וארצות פלואות, שננטשו על ידי יוצרן. מלאך המוות הביט אל העתיק, וראה את הנער שוקד על לימודיו,- אוטם את נפלאות מוחו הכל יכול בחוקים והגדרות. הוא הביט בו כשלמד את רשעות אנשי העולם על בשרו, מאבד את אמונו באנושות. ראה אותו מתוודה לסבל, ולעובדת סופם של כל הדברים, וקטנותו שלו לעומת מלאך החיים הכביר. הוא ראה את הילד עובד בפרך למען גידול ילדיו, הוא ראה אותו מתרוקן מעצמו, מתרוקן ממה שהוא היה, מתרוקן עד שלא נוטרה בו אף לא טיפה מקסם הילדות. אף לא גרגיר אחד של אבקת ריחוף, שבעבר הרכיבה את כל גופו. מלאך המוות ישב, והסתכל, וריחם.

ולבסוף נותר הילד בקבר הענק שהחיים אילצו אותו לבנות לעצמו.- ריק מתוכן, ריק ממשמעות, ריק מכל חדוות יצירה או התלהבות. מוקף בעושר וחפצים ומכשירים חסרי שימוש. שוקע בספא עמוקה, ומתבונן במסך ריק. אך געגוע בליבו של הזקן, זה כל מה שנותר.- געגוע חד וכואב לימים שבהם היה יכול ורצה, לצאת ערום החוצה אחרי הגשם, ולשחק עם קופסאת קרטון בשלוליות, ולשקוע הרחק הרחק בדמיונו,- בעומק נפשו שלו…
דמעה נזלה על לחיו הלבנה של מלאך המוות. וגעגועיו העתידיים של הילד, נגעו לליבו. הוא ידע שזה אסור, ובכל זאת עשה את זה לפעמים,- כשלא יכל לסבול עוד את ההתעללות של מלאך החיים בילדיו. אז הוא בא אל הילד הערום, והושיט לו את ידו הבהירה…
הילד חלה, ושתי המלאכים נאבקו זה בזה במשך כמה שבועות של גורלו. הוא השתעל, ובכה, ושכב ימים שלמים במיטה, מתנדנד בין פה לשם, עד שלבסוף זכה מלאך המוות, והילד נטמן באדמה,- מוחבא ושמור היטב מפני הבגרות.
אז לקח מלאך המוות את הילד בזרועותיו הרחומות, והביא אותו אל עוזרו הנאמן, שניהל את עולמו הסודי של המוות,- הרחק מן הבגרות והידיעה והסבל והאחריות. "שמור עליו פיטר", ביקש מלאך המוות, ונתן בידי העוזר את נשמת הילד. "אל תדאג", אמר פיטר בחיוך החם שלו, והכניס את הנשמה בשערי מבצרו, שם יוכל הילד להמשיך ולשחק בספינות- חלליות מקרטון, ובעולמות רחוקים שמעבר לשלוליות, לנצח נצחים….