לבד

להסתכל עלייהם, אוחזים יד ביד, ידו האחד אוחזת במותנה, וידו השנייה מטיילת על גופה בחופשיות, עייניה נוצצות, צחקקוקה מרנין, צעיר ורענן, אך לי הוא צורם באוזניים. שיערה השחור, נראה כמעט דהוב באור השמש השוקעת, אך בשבילי הוא תערובות מכוערת של צבעי העולם. חיוכו ממיס אותי, ועיניו קורצות אליה כאילו…. כאילו… היא אהבת חייו.
ניענתי את רגלי באיטיות אל מעל החול הזהוב. ראיתי אותם מתנשקים, עיוויתי את פניי בגועל, למה ילדה בת שמונה צריכה לראות את כול זה? הגופייה שלי התבדרה ברוח החמה של קיץ ישראלי, והחול חדר אל מכנסי המיני ג'ינס שלי, ודגדג אותי כול מקום אפשרי, זעתי באי-נוחות.
"אני אוהב אותך" מלמל אבא. נחרתי נחרת בוז. זאתי נישקה אותי בחזוקה, בתשוקה חזקה, אך באותו הזמן קשה, כאילו מושכת אותו אל תוך עצמה, פניו של אבי החווירו לרגע, ומיד חזרו לעצמם, הוא חייך. "את מדהימה" הוא מלמל. שיגיד את זה לאימא! חשבתי לעצמי. העובדה שאתם עכשיו גרים בבתים שונים לא אומר שאסור לך לאהוב אותה!
"אתה אפילו יותר" היא מלמלה, משכה את ראשו אליי, אבי צקצק בלשונו. "לא פה… אני חושב ששירי כבר התחיל להתעצבן" הוא אמר בחיוך וקרץ לעברי.
"רק עכשיו שמת לב?" ממלתי בכעס, ידי היו משולבות על חזי, והם הסתירו את שתיי עייניה השחורות והקטנות, הכפתורים הקטנים והחלקים, שכול כ הזכירו את שיערה של דיאנה. היא רוסיה, אבל יש לה שיער שחור? מה ההגיון אלוהים?! פניי היו אדומות, גבותיי מקווצות ועייני חצי עצומות מרוב כעס.
"בסדר חמודי…" היא מלמלה במין אכזבה, וירתה מבט מלא כעס ועלבון לכיווני אני, בחוצפתי, הוצאתי לשון.
"מספיק בנות!" גיחך אבא. הוא לקח את ידי ועזר ל לקפוץ מהגדר. החול הרך עטף את רגלי היחפות.
"אני לא אוהבת אותך" אמרתי, התנהגתי כמו תינוקת, והיא נחרה נחרת בוז.
"את חייבת"