רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 23

בפרק הקודם-
"רוני, שימי גז עכשיו ותיסעי מכאן" אמר.
"למה?" אמרתי
"פשוט תעשי את זה" צעק ושמתי גז כשהאנשים האלה רודפים אחרי ולפתע שמעתי פיצוץ.

פרק 23-
רציתי להסתובב ולראות מה קרה אך לא יכולתי, הייתי משותקת ובקושי הצלחתי לנהוג, דניאל לידי נראה מהורהר וקצת מפוחד.
"אסור לנו לחזור בינתיים שלושה ימים לפנימייה. השאלה לאן נלך.." שמעתי את דניאל ממלמל.
נסעתי לכיוון הפארק שראיתי בהמשך ועצרתי בחנייה, כיביתי את המכונית "אני לא זזה מפה עד שאתה מסביר לי מה קורה כאן" הודעתי לדניאל.
"זה לא יכול לחכות לפעם אחרת? הם עלולים לחפש אותנו ואנחנו חייבים למצוא מקום לישון בו. אין לך מושג כמה אני רוצה לספר לך את זה ואני אעשה זאת, פשוט לא עכשיו" אמר והתאכזבתי.
"אפשר לחזור בית הקודם שלי" הצעתי, המשפחה שלי עדיין חושבים שאני בפנימייה, אני די בטוחה שאלו שמוחקים את הזיכרונות, שכחו לעשות את עבודתם עם משפחתי, לפחות אני מקווה שהם שכחו..
נסענו בדרך לביתי, שנינו שתקנו, אני שקועה במחשבות, ודניאל כי, טוב, כי הוא דניאל..
הגענו לרחוב, כשהגעתי אל פתח ביתי החלתי לחוש את כול הגעגועים הביתה, לאח שלי ואפילו לאימי, בחיים שלי לא חשבתי שאתגעגע אליהם, עדיין לא סלחתי.
התגעגעתי לצעקות של אמא שלי על החיים שלי והבלאגן, התגעגעתי לזה שאחי תמיד מציק לי ואני לא, לארוחות המכובדות שאימי לקחה אותנו ואמרה שתמיד עשיתי לה בושות והבכתי אותה, אך ראיתי שהיא מחייכת כשהיא נזכרת בזה, אפשר להגיד שברגע הזה כול הזיכרונות משבע-עשרה שנות חיי צפו ועלו כנגד עיניי. לא רציתי שהרגע הזה יגמר אבל לכול רגע יש סוף.
"בוא נכנס" אמרתי לו ודפקתי על הדלת. שמעתי את אימי צועקת לחכות שנייה ואת צעדיה עם הכפכפים הגדולים שלה ממהרים לראות מי זה בדלת. היא פתחה את הדלת וחייכתי, התגעגעתי אליה כול כך, התגעגעתי לראות את שיערה החום ועיניה הירוקות.
"רוני? זאת את? את בחיים?" היא שאלה ודמעות יצאו מעיניה. היא קפצה וחיבקה אותי ואני השבתי לה חיבוק, הסנפתי את ריחה.
שמעתי את אחי יורד במדרגות, נראה נורא מתמיד, הוא היה מוזנח ואני די בטוחה שמסריח. כשהוא ראה אותי הוא היה בהלם ואז שפשף עיניו כמדמיין משהו אבל כשראה שזאת באמת אני פשוט רץ אלי והצטרף לחיבוק.
"אמרו לנו..אמרו לנו..שאת מתה" אמרה אימי מתייפחת.
"אבל אני בסדר, בואו נכנס ונדבר על זה.. אמא אורן זה דניאל" אמרתי.
אימי ואחי נתנו בו מבט אך לא אמרו כלום והוא נכנס, ישבנו ואני הרתחתי את המים לתה, הבית נראה במצב ממש נוראי, יותר מאח שלי ותאמינו לי: זה אומר הרבה.
"מה סיפרו לכם?" שאלתי.
"אמרו לנו שאת היית במכונית בדרך לעבודה שלך ולפתע נהג שיכור נכנס במכונית שלך ולא יצאת מזה בחיים" אמר אחי.
"לא מתתי, אבל אפשר להגיד שנעלמתי לכמה זמן בעקבות בעיות כלשהן" אמרתי והוספתי "עכשיו שניכם לכו להתקלח ובינתיים אני אסדר פה ואכין ארוחת ערב, ואל תשכחו לנקות את החדרים שלכם" אמרתי ותפסתי פיקוד.
אחי ואימי הלכו ללא ברירה לעשות מה שאמרתי ודניאל עזר לי לסדר הכול ולנקות ותוך חצי שעה גמרנו. מידי פעם אימי או אחים היו באים ולוקחים דבריי ניקיון ונעלמים לחדר ודאגתי כשאני ודניאל סיימנו תוך חצי שעה הכול ושניהם עדיין היו תקועים בחדרים שלהם.
התחלנו להכין פיצה, לקחנו סינרים וכובע כמו של השפים והכנו את הבצק ואת המרכיבים והתחלנו לאפות כול אחד פיצה משלו ואז משותפות.
לקראת הסוף ראיתי שאחי ואימי יוצאים עם שלוש שקיות זבל כול אחד וכולן מפוצצות מזבל.. צחקתי והתנחמתי שלפחות הם נראים יותר טוב, הרבה יותר טוב.
הלכתי להתקלח ודניאל אחרי, הבאתי לו בגדים מאחי, הוצאנו את הפיצה ואכלנו כולנו מול הטלוויזיה ראינו את סיפור סינדרלה שלוש היו היה שיר. אני ממש אוהבת את הסרטים האלה של סינדרלה, אז יכול להיות שאולי הכרחתי אותם טיפונת לצפות בזה..
הכול הרגיש לי כול כך נורמאלי שלשעה אחת שכחתי מכול הצרות שלי, למרות שכשנזכרתי מצבי החמיר כי נזכרתי גם ברון ובזמן המדהים שהייתי איתו ואיך אהבתי אותו מה שגרם לי להיזכר ברועי.. אני רק רציתי כול חיי חיים נורמאליים, חבל שלא זכיתי אפילו לרגע כזה..
"היי, רוני הכול בסדר?" שאל אותי דניאל.
"כן, כן, הכול ממש מצוין אני ממש שמחה שאני עם המשפחה שלי שוב" אמרתי עם חיוך גדול ומזויף.

~מספר יודע כול-רון~
קמתי בבהלה שוב, מי זאת הנערה הזאת ולמה היא לא יוצאת לי מהראש? אני אפילו לא מכיר אותה, היא רודפת אותי כול פעם שיש ירח מלא או חצי ירח, מי זאת בכלל? ולמה יש לי הרגשה שאני מכיר אותה כשאני לא? אבל משהו בעיניים הירוקות האלה קורא לי והשיער השחור הזה שהוא שחור יותר מהלילה והשפתיים האדומות ועבות האלה.. הכול כול כך מוכר לי ועם זאת זה זיכרון מודחק ורחוק, לפחות מרגיש ככה. הלוואי שהייתי יודע מי זאת ולמה היא מופיעה לי בחלומות.