הגומחה בקיר
גומחה בקיר, מאחורי הארון
"גם העוסמלים" (העןתומאנים) האלה, יימח שמם, בטח מתחממים היום בשמש", אומרת אמי ומתיישבת על התכתה,( שרפרף קטן), מול ה-טשט, (גיגית) הכביסה הגדולה שבחצר. ליד ליד הגיגית עמדו בגדינו המלוכלכים בערימה, ואמי מכניסה אותם לתוך גיגית הכביסה בזה אחר זה. אני יושב מולה, על הר הבגדים ומביט בה. אני אוהב לראותה מכבסת את הבגדים שלנו ולא של אחרים.
קרניה של שמש חורפית נעימה מרצדים במימי הגיגית ואני עוקב אחריהם. רגע אחד אני רואה פסים עבים עומדים להם במרכז הגיגית, פסי רכבת המחכים לרבבות שתדהר עליהם, וברגע שאחריו. אמי חובטת בגד במי סבון, הפסים מתרסקים והופכים לערב רב של מעגלים קטנים ונתזים של אור. התפרקה מסילת הרכבת. אני מביט פעם אל אמי ופעם אל הדלקת הפתוחה.
"אתמול הם היו כאן, היום הם בטח לא יבואו". ממלמלת אמי לעצמה כשהיא משפשפת בגד אחר בגד. היא נראית מרוככת, כמו נתנה לעצמה יום של חופש מדאגות. היום היא לא עובדת בכביסת בגדי זרים. היום היא מכבסת את הבגדים שלנו, הבגדים של ילדיה. אני מחכה בקוצר רוח שתעלה לגג לתלות אותם. אני אוהב לראות את הכבסים נאבקים עם הרוח ומשחקים עם האור.
אני יודע שהשלווה הזאת אינה אמתית. אני יודע שאסון עלול להתרחש בכל רגע. אני דרוך. החרדה לא מרפה ממני. אני שולח כעת מבט אחורה, אל החדר הקטן שלנו. הארון עומד במקומו. אני יודע שברגע שיהיו קולות המולה וצעקות בסמטה תזיז אימא את הארון ותחביא את אברהם אחי בגומחה שמאוריו.
אני עוקב אחר עבודתה של אמי. היא מכניסה לגיגית "דשדשה", (כותנת) של אברהם אחי הגדול, מסבנת אותה, משפשפת, סוחטת ומניחה בצד, בגיגית קטנה. אני יודע: היא תחזור ותכבס את הבגדים האלה בעוד -ת'ם-, (עוד סיבוב) של כביסה.כך עובר כל בגד לפחות שני סיבובים של כביסה ואם הוא מאוד מלוכלך- גם שלושה או ארבעה סיבובים. ואחר כך בא הסיבוב האחרון של שטיפה מהסבון, במים נקיים. אני עוקב אחריה ומחכה לרגע שנעלה לגג לתלות את הבגדים על הגג.
פתאום נשמעה צעקה מכיוון הסמטה, ואחריה-בבת אחת-זעקה ועוד צעקה. צעקות של נשים ובכי של ילדים. וקולות ירי. התורכים!! אני מסתכל בבהלה על אמי. היא ממשיכה לשפשף את הבגדים. היא בכלל לא שומעת את המהומה שפשטה בסמטה. היא מרוכזת לגמרי בכתם עקשני בסדין. משפשפת ומשפשפת, כולה נתונה לכתם,לא שומעת דבר. אני רוצה לקום ממקומי שעל הרצפה ולנער את כתפיה, להזהיר אותה: "תשמעי את התורכים, , צריך להכניס את אברהם לגומחה שמאחורי הארון".
אני צועק ובל היא לא שומעת אותי. אני מנפנף בידי מול עיניה, אבל היא לא
רואה את ידי. ואני לא מצליח לקום. הרגליים שלי ממוסמרות לרצפה. למה היא לא שומעת שום דבר? למה היא לא רואה? התורכים מתקרבים!! אני רואה את אברהם אחי יורד מן הגג. אני צועק לו: "אברהם!! רוץ תתחבה מאחורי הארון! אבל גם הוא לא שומע אותי! הוא יורד לו במדרגות בחיוך, שר שיר עליז מענטז, ידק אצבעתיו ושר: "אלעין מונייתין ואלעין מוניה, ג'סר אלחדיד אנגטע מן דוסת רג'לייה".)שיר עמממי ידוע)
מה הוא שר שיר עליז כזה עכשיו? למה הוא לא שומע אותי? אני שומע קול פסיעות גסות של שמגפי חיילים מתקרבת ומתקרבת. אבל אברהם אחי לא שומע. הוא ממשיך לשיר ולחייך! הדלת נבעטת ברגלי החיילים, והם בתוך החדר-שלושה חיילים תורכים וכידוני רוביהם שלופים. אני צורח! צורח! ואני לא שומע שום קול יוצא מגרוני. אני ששומע קול אחר. קול אישה עדין ומלטף האומר לי "שוב אתה חולם?)
0(פי אהובה שחר)
תגובות (0)