הלב מתעקש עלייך – פרק 57

"את בסדר?" הוא שאל. הנהנתי.. "לא התכוונתי לגרון… בכללי… אחרי הפיצוץ,התאונה.. מה שהיה עם ג'ולי…מה שקרה איתנו" רציתי לדבר.. להסביר.. לענות לו אבל לא יכולתי.. הגרון. "תקשיב…" התחלתי ללחוש אבל הוא עצר אותי. "הגרון שלך… אסור לך… אם את מסכימה אני יכול לקרוא את מה שאת חושבת…את מסכימה?" הוא אמר לי ואני הייתי בשוק. כל מה שחשבתי עליו,על ג'ולי… אלינו.. הוא קרא את זה?! "את מסכימה?" הוא חזר על השאלה. הנהנתי.. לא יכולתי לצעוק עליו דרך הפה.. לפחות אני אוכל לצעוק עליו דרך המוח.
"את יכולה לדבר…לחשוב" הוא אמר בקול.
'אתה קראת גם את המחשבות שלי ממקודם?!!?!? כל מה שחשבתי הכל.. אתה קראת את זה?!'
"חח לא.. אני צריך את האישור שלך כי את קרובה אליי.. כי אני אוהב אותך."
'אעהה.. אוקי..'
"למה על מה כבר חשבת?"
'לא חשבתי כלום! אז ככה… ניגש לעניין… הכל בסדר.. כן קשה לי בנוגע לג'ולי ולכל מה שעברנו היום.. אני לא אשקר לך.. גם בנוגע אלייך קשה לי.. אתה שד.. ואתה יצור זה..זה לא נקלט… אני.. אני..אני לא יודעת..'
"ככה חשבתי.. תאמיני לי שגם אני הייתי חוטף שוק אם…..היה נעלם לי הקול והייתי צועק ככה על צלמים"
הוא שינה פתאום את קולו.. המבט בעיניי השתנה.
'מה אתה עושה?' שאלתי אותו..
"ג'ייק.. לך בבקשה לחדר.. תן לילדה לנוח" נשמע הקול של אימי.
'הבנתי' אמרתי לג'ייק ונשכבתי במיטה.
"אמילי…תתעוררי…אמה.." שמעתי קול לוחש באוזן שלי..
"מה?" עניתי בקול מנומנם.
"אנחנו צריכים להרוג איזו שדה.. ולא נוכל לעשות את זה מבלי אימונים."הסתכלתי על השעון. 3:00.
"ג'ייק.. אתה לא נורמאלי.. רק 3 בבוקר? איזה אימונים?! ואיפה נתאמן?"
"אין לנו הרבה זמן.. אנחנו יכולים להתאמן רק 5 חודשים. רק פעמיים בשנה אפשר ללכוד אותה. 21.3 וב 21.9 כל חצי שנה. ואת לא יודעת כלום."
"אבל ה-21.3 זה עוד חצי שנה.. למה רק 5 חודשים?" הייתי ערנית מאוד עכשיו.
"5 חודשים.. להתאמן כמה שיתר.. להכין אותך לבילתי אפשרי.. לחזק אותך כדי שתוכלי לעמוד מול ג'ולי.. חודש אחד כדי לתכננן אסטרטגיית לחימה ולהתאמן עלייה.. אנחנו קצרים בזמן.. פעם קודמת.. זה לקח לי שנה בשביל הכל.. ולנו יש חצי שנה בסך הכל." אמר ג'ייק ועכשיו שמתי לב לעיניים שלו.. הם היו מוזרות.. האישונים שלו התרחבו והיה בהן שמץ קטן של שגעון..
"אבל ג'ייק… 3 בבוקר.." התחננתי בפניו. אני לא אוהבת לקום מוקדם.. ובטח שלא בשביל להתאמן.
"אמילי! לי לקח שנה.. ואני שד! אני… יש לי כוחות. אני יותר חזק ממך.. את חסרת כוחות.. את צריכה לפחות שנה וחצי בשביל להגיע למצב שאת יכולה לעמוד מולה ויש לנו רק שליש מהזמן. אנחנו חייבים לנצל כל רגע.. אני מתחנן!" האישונים שלו התרחבו יותר, הצבע של עינייו הפך לבהיר יותר. היה לו מבט של כלבלב מוכה.
"מה אני צריכה ללבוש?" שאלתי.."היי! הקול שלי חזר!"
"בגדים ספורטיביים…מכתב לאמא שלך שאומר שאת יצאת לריצה ושלא תדאג כשלא תמצא אותך במיטה. תכניסי גם אותי למכתב.."
"אוקי.. עכשיו תן לי להתלבש.. אני לא מאמינה שאני עושה את זה" אמרתי והדפתי מעליי את השמיכה.
לבשתי טייץ וגופייה, אספתי את השיער שלי לקוקו והתחלתי לכתוב את המכתב…