אני האמיתית. לא הזיוף, המקור.

לחץ העבודות, המבחנים, הרעש… הכל מתפוגג. אני למעלה עכשיו. טוב, את האמת אני על המיטה בחדר, אבל זה רק הגוף שלי. האני האמיתי שלי, האני שלא מסתיר רגשות, האני שלא פחדן, האני שלעולם לא כועס, עולה עכשיו.
אני מתרכזת בי.
שם אני בדיוק מה שאני לא פה (סורי על הסרבוך*). שם אני אינדיאנית. לא בדיוק אינדאנית, אלא… אני שייכת לשבט פראי, שיש בו רק שבט אחד. הגראנד פינל: מוזיקה שלווה הנוצרת מהדוסקונג שלי. זה מן חליל מיוחד, שקנו לי ליומולדת.
כאן הוא סתם קרש עץ, אבל שם הוא ממש החיים שלי.
החיים שלי, בדיוק כמו מה שחסר לי כ"כ בעולם הזה: חופש.
אני מתחילה לרוץ.
הרגליים מלטפות את הדשא, ההרים שבאופק מתקרבים אליי.
נהוראי מתקרב אליי. האני המזוייפת בטח הייתה מזייפת חיוך או משהו, אבל אני לא צריכה את זה. כי הוא במילא זאב עכשיו, וזאב לא יבין חיוך. מצד שני, אני כן שמחה סופסוף לפגוש אותו. בליילה נתראה שוב.
כאן אני זו מי שאני, ואני יכולה אפילו לצרוח עליו, בלי לפחד ממכות או מבושה.
נהוראי זה חברי האדם-זאב. בליל ירח מלא, הוא מתגנב אל ההר ומיילל. יחד איתי. אני לא מייללת, רק מסתכלת מהצד, בלי לזייף פחד. כשהוא או אני מתלכלכים בבוץ, אני לא אומרת 'איכס', כי זה לא באמת מגעיל אותי.
כולה אמא אדמה מבורכת בגשמים. לולא היא, לא היינו קיימים בכלל.
אבל מתוך נימוס הייתי אמורה במציאות לזייף גועל כדי לא להנדות. מה שהכי כיפי: אני לא צריכה להסתיר את זה שאני אוהבת לטפס על עצים, או שכשאני נרטבת מהגשם, אני בעצם נהנת; או להסתיר שאני שונאת מקלחות (להיות נקייה אני דווקה אוהבת).
אני לא חייבת כלום לאף אחד. אני לעולם לא בוכה, מפחדת או עצובה כאן. כיף לי.
אני יכולה שעות לרוץ באחו מבלי להתנגש בבניין או טרקטור, או שיאמרו שאני מטורפת.
*סרבול+סיבוך