ילדות

אני מתגעגעת לילדות שלי. לסרטים שהיו פעם, לערוצים, לנילס הולגרסון גם. אני מתגעגעת למה שחשבתי אז. חשבתי שאני כבר בחיים לא אהיה גדולה, ושהזמן לא יעבור אף פעם. רציתי כבר ליהיות בכיתה א' ועכשיו… גיליתי שללמוד זה קשה. לעמוד בלחץ, זה קשה. גיליתי שעדיף להישאר ילדה קטנה, לא לדעת כל כך הרבה דברים. אני רוצה לחזור אחורה בזמן, לתקן טעיות, לראות את סבא שלי שעוד היה רואה משהו. הוא היה עיוור, ועכשיו הוא בכלל לא כאן. האמת שכבר דיי נמאס לי. כל יום זה אותו דבר. אבל תמיד יש נקודות אור בחיים, כמו לדמיין טלפון מדבר עם הרמקול של המחשב שלי, סתם לצחוק ממשהו שקרה לך, אמא,אבא,סבתא וסבא. שאחותי תתעצבן משום דבר שוב, ואמא תאשים אותי, ולראות חיקוי מדיוק שלי כשהייתי מתעצבנת.

כן, אי אפשר לחזור לילדות , אבל אין סיכוי שאני אוותר על זה.