דם האהבה – פרק6 :)

מהפרק הקודם:
"בואי נחזור, הגשם פסק."
היא הבינה שהיה משהו בדבריה, באופן שבו אמרה את אותם דברים שגרמו לעומר להיות תקיף, אך במקום לומר משהו, היא הלכה באיטיות מאחוריו כשהוא צועד במהירות קדימה בלי להעיף ולו מבט אחד אחורה.

'והנה חזרתי למצב הרגיל, שוב אני לא אומרת דבר כשכל כך הרבה דברים מתרוצצים בראשי, שוב, אני לא מנסה לשנות את הנאמר, והנה שוב, אני הורסת את מה שהיה יכול להתחיל, ושוב אני מתחמקת ולא אומרת את מה שאני חושבת באמת.' חשבה מיטל לעצמה. אך במהרה נמאס לה! נמאס לה מרגשות האשמה שהיה יכול להתחיל משהו והיא הרסה אותו.
היא לא רצתה עוד פעם לסבול זמן רב, בגלל שהתחמקה, בגלל שפחדה להביע את הרגשות שלה 'לא עוד' החליטה 'לא עוד!'.
"עומר למה אתה בורח?!" היא החלה ללכת בהליכה מהירה עד שתפסה את ידו של עומר וסובבה אותו אליה.
"מיטל עזבי, זה נהרס! בואי פשוט נחזור לפני שיהיה יותר גרוע." עומר אמר והסתכל לה בעיניים, במבט שבור והרוס.
היא הבחינה בזה, הייתה לה רגישות אדירה לעיניים חלושות, פגועות, היא לא יכלה לעמוד בזה והיא עמדה מולו ושתקה, מביטה על העיניים שלו מבלי יכולת להינתק מהן.
"עומר, בוא נחזור לשבת שם, במדרגות, תראה שיהיה אחרת" מיטל ניסתה להחזיר אותו אליה, היא חשה שיש כל כך הרבה דברים שהוא ניסה לומר והם לא יצאו מפיו והיא הייתה סקרנית מאוד.
מאז ומתמיד, היא הייתה סקרנית להכיר את הפנימיות של האנשים, לדעת מה הם מסתירים, להזדהות איתם, להגיע איתם למצב שהם יפרקו את הלב שלהם בפניה.
היא אהבה לדעת את הדברים העמוקים ביותר של הנפש של האנשים שהיו איתה, בבית הספר הקודם שלה, היא הייתה ידועה כאחת שיודעת על הכל ולא מספרת דבר. היא הייתה מסוגלת לשמור בבטן הרבה דברים, הייתה לה יכולת מדהימה להביע את רגשותיה בכתב דרך שירה, סיפורים ואף סתם קטעים. לא תמיד זה היה טוב כל כך, היא לא הייתה מסוגלת לחלוק עם אנשים קטעים אישיים- רק דרך מחשב, עטופה במסכה, מוציאה את הכל בכתב.
היא משכה אותו בידה, הפעם הוא לא התנגד, הוא הרגיש כי היא מכירה בטעות שלה והיא מנסה לתקן אותה, והוא האחרון שינסה לעצור מישהו מלתקן את הטעויות שלו.
הם חזרו לשבת באותו מקום והגשם חזר אף הוא לטפטף ואט אט להתחזק.
"למה בעצם עברתם לכאן, ולכמה זמן אתם מתכוונים להישאר?" שאלה מיטל לאחר שתיקה מעיקה משקרה קודם, מקווה שהשיחה הזאת תתפתח למקום כלשהו.
"האמת? אין לי מושג כמה זמן אנחנו מתכוונים להישאר, אבל אנחנו פה בגלל העסקים של אבא שלי."השיב עומר בחוסר רצון.
"אתה לא נשמע מרוצה מזה שעברתם.. או שאני טועה?" שאלה מיטל בתמימות שעצבנה מעט את עומר.
"אני ממש לא מרוצה! היו לי חברים מדהימים, הייתה לי חברה נחמדה, היו לי ציונים טובים. וזה ממש לא נחמד להתחיל פה מחדש כשאנשים חושבים שאתה שחצן ומתנשא" אמר עומר בזלזול מופגן.
"עומר, אני לא מבינה אותך, שאלת אותי מה חשבתי עליך- אז עניתי בכנות, מה רצית שאני אשקר? אז פעם אחת אמרו לך לא את מה שרצית לשמוע- ביג דיל! וחוץ מזה מה כל כך אכפת לך מה אני חושבת?! אם הרי ברור לך שכולן מתות עליך בכיתה שלנו כמו… לירון לדוגמא! אז מה אכפת לך מה אני חושבת?"
מיטל קמה, המעיל של עומר, שהיה מונח על כתפיה לאורך כל הזמן הזה, נפל לאדמה, ומיטל הלכה ממדרגות הכניסה של הבניין היישר אל הכביש, כאשר טיפות הגשם הגדולות שנופלות על שמלתה מתחזקות מרגע לרגע.
עומר הרים באיטיות את המעיל מהאדמה והתקדם אליה, בהתחלה בצעדים כבדים שמרגע לרגע הפכו קלים יותר ויותר.
"אני שמעתי פה צל של קנאה?" שאל עומר, מבסוט מעצמו, מחויך.
מבסוט ממה?- מכך שהצליח להרגיז ולו בקצת את מיטל, ואף משמץ הקנאה שנשמע מפיה כשאמרה את המשפט האחרון.
כמו ג'נטלמן אמיתי, עומר ניגש אליה מאחורה, שם את מעילו שוב על כתפיה, מעביר את ידו על גבה, מרגיש את הצמרמורת בגווה, עד שהוא מגיע לכתפה, מחבק אותה חזק ומשאיר אותה צמוד אליו.
הוא לא חיכה לתשובה, והיא לא התכוונה לענות, הם פשוט שתקו במשך כמה רגעים.
"גם אם קשה לך להאמין, הדעה שלך כן חשובה לאנשים, וזה דווקא בגלל שאת כנה!, את לא צריכה לזלזל בעצמך!" אמר עומר את שחשב, בזמן ששמט את ידו מעליה ונפנה אליה.
הוא לא רצה שהיא תזלזל בעצמה, הוא הרגיש שהיא הרבה יותר חזקה מהדרך שבה היא מציגה את עצמה.
שהביטחון העצמי שהיא מפגינה כלפי חוץ הוא כלום לעומת הביטחון העצמי שהיא עוד יכולה להפגין, את הכוח שיש לה בפנים.
"עומר, לידיעתך אני לא מזלזלת ולא אני גם לא מקנאה!! מעצבן אותי שאתה חושב…" מיטל החלה לומר, אך דבריה נפסקו- רעם חזק נשמע ומיטל קפצה ונצמדה לעומר, היא החזיקה בו חזק חזק, ראשה נצמד לחזהו וידה, ליד ראשה, תופסת בחולצתו בחוזקה.
אחרי הרעם בא הברק והיא עצמה את עיניה.
לעומר לקח כמה שניות להבין את השינוי הפתאומי שחל בצורת העמידה של שניהם. אבל כשהיא הייתה כל כך קרובה אליו, הוא חש חמימות מוזרה שלא יכל להסביר, הוא חש כאילו כבר חווה את החוויה הזו של קרבה כה מוזרה עם מישהי שהוא בקושי מכיר ואז הוא נזכר.
באותו לילה, אז, זה כבר היה. בדיוק אותה אחיזה. אותו רעם. אותה מנגינה מתרוצצת בלב..
מיטל, שהבינה אף היא את המתחולל, נבהלה מעצמה ומיד שחררה את אחיזתה, אף על פי שזה הרגיש כ.כ. נכון להחזיק אותו כך, כ.כ. נכון להיות קרובה אליו..
ידיהם של השניים היו שמוטות לרצפה ואף מבטיהם.
"עומר.." מיטל החלה לומר משהו, אך עומר הרים את פניה, ושם את אצבעו על פיה.
מבטיהם לא משו אחד מהשני. עומר הוריד בעדינות את אצבעו מעל פיה והתקרב אליה עד כי סנטימטרים ספורים הפרידו ביניהם.
מיטל רעדה. השפתיים האלו, העיניים האלו, הכל היה כ.כ. מוכר, כ.כ. טהור.
היא נשכה את שפתיה, כמה כמהה היא לקרב את שפתיה אל שפתיו, אך היא ידעה שעליה לעזוב, לשחרר.