סיוט | פרק 1

עיניים תכולות, עמוקות וכה תמימות היו מקור האור היחידי בחשכת הלילה האפלה.. רעמת תלתליו החומים רצדה לכל איבר, רצה, מקפצת בילדותיות בין גזעי העץ המקובעים לאדמת הארץ, הכה עבים מכוסי טחב ירוק..
קול צחוקו נדמה כצווחה, הד אשר מכה בכל קצוות היער חסר החיים שוב ושוב..
הילדון שב למקומו הקבוע, לבית הקברות.. התבונן בו.. כה מרוצה, שיניו הלבנות הבזיקו וקרנו אפילו במקצת..
אני הייתי רק צופה מהצד אשר רצה כעוקבת בנואשות אחר הילד המסכן, החבול והפגוע..
ואז לפתע עיניו התבוננו בי, משתיקות.. ככדור אקדח ישר לתוך עמקי לבי ההולם ללא כל שליטה, חשתי את כל שריריי מתכווצים בפחד כה רב.. סערותיי סמרו מהצמרמורת הקרירה שהצליפה על גבי עמוד שדרתי, מטפת בעינויים מייסרים על גבי שכמותי ומשתיקה אותי .. וכשהוא מחייך אליי, דמי מתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, קרביי כה לוהטים בעוז בזמן שבטני מתכווצת ואני קצרת כל נשימה מהמבט התוקפני שבעיניו ..
הוא צועד לכיווני, צעד אחר צעד.. מתקרב בנינוחות ובחן כה רב, ידו הלבנה כשלג מושטת לעברי והוא רק לוחש מבעד לזוג שפתיו האדומות כדם ״למה עשית זאת..?״
עשיתי מה?!
יש לי הזדמנות לברוח.. אבל הוא כה מרתק אותי באימה הזו שלו, כה סוחף ומקפיא..
ואז הוא נוגע בי, נוגע בצווארי .. מדבר עם ידו על גבי הסרעפת.. ליד פי.. כל נגיעה גורמת לאלפי כרסומים לכרסם את עורי.. אלפי תחושות כה איומות מכות בתת ההוקרה שלי, ידו כה קרה.. כה קשיחה.. אני פולטת אנקת ייאוש וחשה כיצד אני קורסת.. נחלשת..

״לא!!!״ צווחתי באימה, ראיתי תלתלים חומים שקופצים מחלוני, עיניי נקרעו לרווחה וחשתי כיצד אני מחפשת במה להיאחז.. מחפשת דבר מה שירים אותי מהעולם הזה..
הדלקתי את המנורת קריאה שלי והזזתי את קצוות שערי המרדניות מפניי .. הן נדבקו לזיעה הקרה..
חבקתי את עצמי, כל כולי רעדתי כלא יודעת מה לחשוב.. יכולתי רק על דבר אחד להתמקד – מה לכל הרוחות זה היה עכשיו?!
אמי נכנסה לחדר, התבוננה בדמותי הכה מפוחדת ומסוגרת.. אמצה אותי לחיקה ולחשה לאוזני בקול שבור ועדין ״אהובה שלי, מה קרה חמודה?״
לסתי רעדה.. לא יכולתי לדבר.. המילים נעתקו מפי, כאילמת, המשותקת .. כה רוצה לברוח, להתקפל, לבכות – לצווח! איני יכולה לסבול את הפחד המורט כל קצה עצבים הזה, הבלתי נסבל, המענה והמייסר חסר הרחמים ..
זה יוצר גדול עליי, מוחץ אותי.. גורם לי להיחרב עד עפר, להתפוגג, להיענות לדמעות הצורבות ..
״ אימא…״ לחשתי כילדה קטנה ובכיתי על שכמה.
״אלנה מה קרה? בבקשה תאמרי לי מה קורה..״ היא מלמלה.
מדוע היא אינה מבינה שאיני רוצה להישאל עכשיו?! שאני אדם פרטי ומעדיפה לשמור את כל זה לעצמי ..? שאני מספיק בוגרת בשביל זה ועצמאית..
פלטתי אנקת ייאוש, איני יכולה לשקר אפילו לעצמי..
״אני רוצה לשתוף פנים..״ מלמלתי.
״בבקשה מתוקה, לבוא אתך?״ היא שאלה בקול מאופק, ידה הייתה קמוצה לאגרוף שהשתדלה להסתיר.. השפלתי את ראשי, כה מאוכזבת מעצמי מעצם העובדה שאני רק גורמת כאב למשפחה..
״לא, אני אסתדר לבד..״ לחשתי בריחוק.
שטפתי את פניי בפעם החמישית וכבר חשתי יותר טוב, אני סתם נוהגת כתינוקת .. הרי רגילה לכך אני, מדוע לי להדאיג את כולם מ.. מ.. מהזיה?
כן, בהחלט חלום שהזיתי..
לפתע חשתי צרימה עזה באוזני.. שמעתי לחישה.. לא ברורה.. קרה..
התבוננתי במראה בזוג עיני שקד ירוקות וקרועות לרווחה בבהלה רבה..
הרחתי דם.. התבוננתי באצבע האמה שלי..
הדם נזל ממני..
דבר מה חבט את ראשי בחוזקה במראה, הדבר היחידי שראיתי זה פרצוף מטושטש.. ולאחר מכן.. הכול נהיה שחור..