דמעות דם פרק 7

אני מקרבת את ידי לפני, אני נוגעת בצלקת החדשה שנוצרה על אצבועתי.
"אולי תפסיקי עם זה" אמר מייסון.
"זה אמיתי ולא זה לא עוד חלום רע שלך" הוא הוציא לי את המילים מהפה.
ישבתי שותקת. הלילה עבר עלי בלי שינה ומוקדם בבוקר מייסון עוד היגיעה ליבדוק מה שלומי.
"למה אתה כול כך כועס עלי? זה לא אשמתי שברנדון נשך אותי זה לא כיאלו שנופפתי בידי לפניו" הפעם הראשונה שלי תהיה בעוד יומיים. אני כבר רוצה ליראות איזה צבע היה לפרווה שלי.
"את צודקת. זה לא אשמתך זה אשמתי. ידעתי שהיתי צריך פשוט לרוץ מסביב לבית שלך כול יום ולהגן עליך!" עדיף כבר שזה היה אשמתי.
"למה אתה כול כך נגד זה!" משום סיבה צעקתי את זה ממש חזק.
"וכבר תסתום פשוט!" זה ממש לא מתאים לי.
"ביגלל זה אני נגד זה את רואה הרגשות שלך מיתחזקים ורגישים יותר" איך הוא לפעמיים שולט בהם.
"זה מסביר את רגשות האשמה האלה שלך. אולי די עם זה אף אחד לא אשם כאן וזהו!" אני מנסה לדבר נורמלי אבל אני לא יכולה. אני הולכת למקרר עוד פעם.
"למה אני רעבה כול הזמן?" מייסון מחייך.
"כי את גודלת" מה אני?
"מה זאת אומרת גודלת?!"
"אוי תירגעי הזאבה שבתוכך גם רעבה את לא חושבת. רואים שמאוד כי זאת הפעם השלישית השעה שאת לוקחת לעצמך ערמת אוכל כזאת" התחלנו ליצחוק.
"אני חייבת ללכת" הוא היסתכל בשעון וקם.
"לאן?" קמתי אחריו.
"מישהו הלשין למישטרה שפעם אחרונה שראו אותו היה כשכמעת החטפתי לו ומישהיא הספיקה לעצור אותי. אני נישבע שברגע שאני אגלה מי זה היה אני פשוט…"
"אתה תיסתדר?"
"כן אני אשחק את עצמי כדואג. אגיד שהינו חברים טובים ואז רבנו על איזשהיא שטות ומאז לא ראיתי אותו" הינהנתי. הוא יצא וסגרתי אחריו את הדלת. הלכתי ישר למיטה אחרי שגמרתי לאכול.
התהליך השתנות הוא הכי גרוע בגלל הכאב ראש, רעב, סחרחורת, בחילה וכאב בכול הגוף.
הצלחתי להירדם בתוך כמה דקות ספורות.
אני שומעת מין קול מעצבן אני מושיטה את ידי לשעון ולוחצת כדאי ליסגור אותו אבל הוא לא ניסגר הקול עדיין נימצא והוא כמו הד חזק בראשי. אני פוקחת את עיני כשאני ניזכרת בקול הזה.
"אנשי זאב לא יכולים לא לישמוע יללות של אנשי זאב אחר" המילים שמייסון אמר לי ניזכרתי. רגע כבר בוקר?! ישנתי אתמול כול היום?!
אני קמה והולכת למיקלחת. אני מיסתכלת במראה ונירתעת ממשאני רואה. שיניי חדים יותר. היסתכלתי על ידי. הציפורניים היתארכו והיתחדדו ונהיו דומים יותר לטפרים של חיה ולא לציפורניים. יופי מה עוד זנב ואוזניים? ציחצחתי שיניים והברשתי את השיער. היתלבשתי. ושמעתי דפיקה בדלת.
זה היה כמובן מייסון.
"היי" פתחתי בעצבנות את הדלת.
"משהו קרה? או שאת לא טיפוס של בוקר פשוט?" הוא צחק.
"אני אהפוך לזאב מלא מחר אה?" היסתכלתי.
"כן למה?"
"לא אמרת לי שיופיעו לי עד מחר כול דבר אחד אחד כמו ציפורניים ושיניים" הרמתי את ידי מראה את ציפורני החדשים.
"זה לא בידיוק הכול הכול. זה ציפורניים, שיניים, עיניים, אוזניים וזנב. הכול מופיע היום ומחר בערב כבר את יכולה להישתנות עד הסוף" בישבילו זה נורמלי אבל בישבילי זה סימן להיכנס בפאניקה.
"אוזניים?!" דיימינתי את עצמי הולכת באמצע הבית ספר עם אוזניים ענקיות וזנב. אני מוותרת.
"תירגעי תילבשי קפוצון אם אני אראה סימן אפילו הכי קטן אני לוקח אותך בתירוץ שאת מרגישה רע" הוא חייך. הינהנתי עליתי במדרגות לבשתי קפוצון ולקחתי את התיק.
"יוצאים?" שאלתי. אבל הדלת כבר היתה פתוח והוא חיכה בחוץ.
"את נוהגת?" הוא שאל.
"כן אני בסדר" זרקתי את התיק שלי בכיסאות מאחור והיתיישבתי בכיסא הנהג. מייסון עשה כמוני והיתיישב לידי.
התנעתי את המנוע והתחלנו לינסוע. הרגשתי את עצמי מעולה עד שכמעת בסוף התחלתי להרגיש סחרחורת וכאב ראש פיתאומי. הכול בעיני היה מעורבל והיה ניראה כיאלו עשו לי פלאש בעיניים ואני לא לא מצליחה ליראות כלום.
"זהירות!" צעק מייסון והוריד את ידי מההגה ותפס והתחיל לינהוג במקומי.
ישבתי כמו גולם מנסה ליראות אבל אני רק שומעת צפירה של משאית.
אני מרגישה שהמכונית עצרה. אני מנעררת את ראשי.
"אתה נוהג ממש טוב" לחשתי.
"אמרתי שאין לי רשיון לא אמרתי שבלאק לא לימד אותי קצת" הוא חייך.
"מה קרה שם?" שאלתי.
"לא יודע לפתע קפאת וכמעת נסעת לתוך משאית" פתחתי את חגורת הבטיחות.
"היה לי מין סחרחורת ולא הצלחתי ליראות יותר" אמרתי.
"קורה ביגלל זה שאלתי אותך אם את נוהגת" הוא העביר לי את התיק שלי ולקח את שלו.
עלינו לכיתה והיתישבנו הפעם הכי מאחורה.
"עיניים" לחש אלי מייסון באמצע השיעור.
לקחתי מראה קטנה מהתיק שלי והיסתכלתי. עיני היתבהרו החום כהה הפך להיות חום בהיר בהיר.
השיעור עבר מהר. הלכנו לקפיטריה.
"היי" חייכו כול הלהקה חיכה אלינו.
"היא מישתנה אה?" אמר תום.
"כן שמים לב לזה?" מייסון שאל.
"לא כול כך רק אם לא תביטי לבני אדם בעיניים" צחק בלאק.
"האוזניים התחילו כבר ליצמוח?" שאל תום.
"מה?" נגעתי באוזניי והם עדיין היו באותו גודל.
"אני שאלתי לא אמרתי" חייך תום.
"אני כבר בא אני רעבה" קמתי מהכיסא והלכתי לקחת מגש.
עברתי ליד שולחן אחד וראיתי שם את קלי ובקי עם עוד כמה בנים ובנות פפולריות.
קלי היסתכלה עלי וצחקה.
"אמרתי לכם שכול משאיתם הופך למוזר. היא אפילו כבר ניראת כמוהם כשהם התחילו להיות מוזרים. מזל שאתם בחרתם בנו ולא בהם" הם כולם צחקו והביטו עלי.
"תרגעי תרגעי תרגעי" התחלתי ללחוש לעצמי כשבראשי כבר ראיתי מחזות לא יפים של קלי מתה.
תלויה, קרועה, דרוסה הרעיונות עברו בראשי אפילו שלא רציתי לחשוב עליהם.
כשלקחתי המבוגר וסלט התחלתי לחזור. בקי העיפה לי את המגש מהידים כיאלו "בטעות" וקלי שפכה עלי מאחורה על הראש קולה. שמעתי איך כול החבורה שלה התחילה ליצחוק וראיתי את מייסון בלאק תום ואלכס קמים ומיתקרבים אלי.
"לא היה כדאי לך לעשות את זה" לחשתי ברגז אבל מספיק שקלי שמע.
"מה תעשי אה?" הם היסתכלו עלי.
"יש לי כמה רעיונות אני אבחר בהכי פחות כואב" היסתובבתי לקחתי מאזשהו ילד צלחת פירה והלבשתי את הצלחת על הראש של קלי. תפסתי בחולצה של בקי וקירבתי אותה אלי.
"עוד פעם תגידו משהו רע עלינו או תעשו משהו רע לנו זה לא היה רק צלחת פירה על הראש" חייכתי חיוך שטני ונתתי לה ליראות את עיני.
"שחכת את השניה" צחק מייסון ושפך לתוך החולצה של בקי מאחורה בקבוק שלם של קולה.
חייכתי וצחקתי וחיבקתי את מייסון.
"את דביקה" הוא הרחיק אותי מימנו בצחוק.
"לאן את הולכת?" שאלה אלכס.
"הביתה אלה אם יש לך קפוצון שלא דביק" חייכתי.
"חכי נימצא פיתרון" חייך מייסון.
"אתה צוחק עלי?" חייכתי כשיצאתי מהשירותים של הבנות במעיל של מייסון.
"אני יודע שהוא קצת גדול" צחקתי.
"אבל יספיק תודה" חייכתי ונישקתי אותו על הלחי.
"לוסי ויינטור ומייסון בלאקדר למישרד של המנהלת" יופי זה מושלם מה אני אגיד למנהלת הזאתי. היא אמרה אם מייסון עוד פעם ישלח למישרד שלה הוא יסולק.
"בואי וזה בטח הפעם האחרונה שתיראי אותי בבית ספר הזה" הלכנו במדרגות מייסון היה מוטרד יותר מימני אפילו.
"אל תידאג אני טיפלתי בזה פעם ואני אטפל בזה גם עכשיו" ניכנסנו לחדר של המנהלת.
כשניכנסו ראינו את בקי וקלי. הפירה מחמיא מאוד לקלי.
"רצית ליראות אותנו" אמר מייסון בקול חסר רגש.
"כן שמעתי על מילחמת אוכל היום בינכם לבינהם" היא הראתה על קלי ובקי.
"היה לנו עסק" היא אמרה.
"אני יודעת אבל זה לא אשמתו של מייסון הוא לא קשור לזה" תקפתי הראשונה.
"לפי המילים של הבנות הנחמדות האלה הוא גם הישתתף הזה" התחלתי ליצחוק.
"נחמדות המנהלת את שמעת אותם ביכלל הם אלה שהתחילו" הם עשו פרצוף "עצוב" כיאלו אני מדברת דברים שקרים עליהם.
"קלי ובקי חכו אצל המזכירה אני כבר קוראת לכם" אמרה המנהלת.
היתקרבתי לשולחן של המנהלת.
"מייסון גם אתה יכול לצאת ולחכות" אמרה המנהלת.
"אני לא יוצא" הוא הרים את כתפיו.
"מייסון צא" היסתובבתי עליו.
"אני שולטת בעצמי" לחשתי. הוא יצא.
"אני אוהבת את מייסון ואני לא אתן לך לסלק אותו בלי סיבה" היתיישבתי בכיסא.
"יש סיבה הוא הישתתף במלחמת אוכל ועשינו עסק שאם הוא עוד פעם יסתבך אז אני מסלקת אותו" הרגשתי עוד פעם את היצר שאומר לי להרוג אבל אני לגמרי מיתעלמת מימנו.
"מייסון הוא היסתבך כאן כמעת כול יום לפני שבאתי" אמרתי.
"היום הוא היסתבך בגללי אילו בקי וקלי לא היו מעיפות את המגש עם האוכל מידי ולא שופכות עלי קולה אז לא היתי מחזירה לקלי ומייסון לא היה מגן עלי בזה שהוא שפך על בקי קולה. את יודעת כמה פעמיים היתי עוצרת אותו לפני שהיה מרביץ למישהו?" ידעתי שאולי המנהלת תבין.
"את רוצה לסלק אותו בגלל שהגן על משאוהב?" היא הנידה בראשה.
"תיקראי להם" קמתי פתחתי את הדלת.
"מייסון תכניס את הצבועות לפה" חייכתי.
מייסון וקלי ובקי ניכנסו.
"אין סילוק אבל ארבעתכם בריתוק של שבוע" מייסון ניראה מופתע אבל גם שמח.
"מה? אבל מה אנחנו אשמות?!" התחילו לברבר קלי ובקי.
"בזה שהתחלתם. התיק ניסגר. תחזרו לכיתות" יצאנו.
"איך שיכנעת אותה?" צחק מייסון.
"שיכנוע זה כוח שתמיד היתי טובה בו" חייכתי.
"אי" הראש שלי עוד פעם התחיל לכאוב והסחרחורת חזרה. נפלתי על בירכי.
"הכול בסדר?" שאל מייסון.
"כן אני בסדר" ניערתי את ראשי.
"את בטוחה?"
"כן" לחשתי והיתרוממתי.
"אולי כדאי לך ללכת הביתה" הוא עזר לי לקום.
"אני בסדר!" נהמה היתגלגלה בגרוני. כיסיתי את פי בפחד.
"אני מיצטערת לא יודעת מה ניכנס בי" מייסון חייך.
"אל תדאגי אני מבין" חיבקתי אותו.
השיעורים סוף סוף ניגמרו והלכתי הביתה.
"ניתראה אצלך בבית אני חייב ליקפוץ קודם לאנשהו" הוא חייך.
פתחתי את הדלת.
"מריה?" חברתי הטובה מקליפורניה פה בבית שלי. בלי לחשוב פעמיים רצתי לחבק אותה.
"כול כך היתגעגעתי אליך" כמעת מחצתי אותה.
"גם אני" היא ציחקקה.
"אבל סורי שאני שופטת מה הקטע של הקפוצון הגברי הזה" צחקתי.
"של חבר שלי איזשהיא סנובית שפכה על הקפוצון שלי קולה" ראיתי איך עיניה נידלקו כששמע את משאמרתי.
"חבר חבר?" היא חייכה והיתיישבה.
"לא בטוחה. אני יודעת שהוא אוהב אותי והוא יודע שאני יודעת שהוא אוהב אותי וניראה לי שהוא יודע שאני אוהבת אותו. אבל לא ניראה לי שזה שינה משהו" חייכתי.
"ניראה לך?" היא צחקה.
"אם ניראה לך אז את צריכה להגיד לו את זה" היתשיבתי לידה.
"את לא היתכתבת איתי כבר שנים או עם אף אחד" היא תפסה את ידי והביטה בעיני.
"העיניים שלך שינו צבע הם זוהרות" היא היתה מודאגת.
"באמת לא שמתי לב" השפלתי את מבטי.
"את לובשת קפוצונים, הצבע עיניים שלך הפך לחום זוהר ומה הקטע של הציפורניים?! את צריכה לעשות מניקור. ממתי את אוהבת ציפורניים ארוכות?" שחכתי מכול הדברים שהישתנו בי.
"זה האופנה כאן" המצאתי מהר תירוץ.
"עיניים זוהרות זה האופנה כאן?" היא לא תפסה את הפיתיון.
"לא היתכוונתי לציפורניים וקפוצון. העיניים אין לי מושג מה איתם" אני לא יכולה לספר לה. לא משנה עד כמה שאני רוצה.
"את כבר לא ניראת כמו שהית ניראת לפני חודש" הדפיקה בדלת הצילה אותי.
"זה בטח מייסון" חייכתי וקמתי מהר. רצתי לדלת.
"היי" הוא חייך.
"אין זמן לפיטפוטים חברה טובה שלי פה והיא רואה שמשהו לא בסדר בי!" לחשתי.
"אז ננסה לעביר נושא" הוא חייך חצי חיוך.