אתגר אינטרנטי- רעיון של משכית

כן.. ראיתי את האתגר של משכית, אז החלטתי לעשות את זה גם כי אף אחד לא נותן לי אתגרים.. P:
וככה אני גם יכולה לעשות את זה בזמן שמתאים לי.. למשל על חשבון שיעורי בית באזרחות או באנגלית או במתמטיקה או בפסיכולוגיה..

האתגר שלקחתי מהאינטרנט הוא לכתוב סיפור מנקודת מבטה של ילדה עיוורת, אבל לתת עוד פן לחיים של העיוורים, ולא רק מה שכולם יודעים על העיוורון. מקווה שהצלחתי (:

פקחתי את עיניי לעוד בוקר רגיל. העברתי את ידיי על שמיכת הפוך שכיסתה אותי, ומיששתי אותה.
החתולה פולי נשכה מעט את אצבעי, כנראה, נגעתי במקום שלא אהבה. התרוממתי באיטיות, מפחדת, ובצדק, לפגוע במדף הספרים שמעל המיטה. כמובן, ראשי נחבט בקצה המדף, כמה אופייני..
"איימי?" נשמעה צעקה מכיוון החדר של אמי.
"כן אמא?" אני קוראת חזרה מבעד ליבבה חנוקה שנפלטה מגרוני בשל הכאב בראשי.
"התארגנת מתוקה?" היא שאלה בשקט, ורעש של חריקת דלת נפתחת נשמע קרוב מאוד אלי, "את עוד במיטה?" אמי שאלה בקול מופתע, אך ידעתי שחיוך מתנשא על פניה.
אמא תמיד חייכה. דבר לא הוריד את החיוך מפניה. לצערי, מעולם לא ראיתי את חיוכה, אבל תמיד ידעתי שהוא שם.
"בוקר טוב אמא." חייכתי אל כיוון הדלת, שם עמדה אמי.
"את נראית מולה היום." אמרה אמא בציניות מוחלטת.
"תעזרי לי?" צחקקתי.
קמתי מהמיטה באיטיות, מגששת ברגלי אחר נעלי הבית הפרוותיות שלי. כשמצאתי אותן, תחבתי את רגליי אל תוכן ונעמדתי לאט. התקרבתי באיטיות אל המיקום הכללי של הארון, שנמצא ממש מול המיטה, בקיר שליד הדלת.
ידה של אמי תפסה את מרפקי ועזרה לי להתקדם בכיוון הנכון.
שמעתי אותה נאנחת מעט.. תמיד ידעתי שאני מצערת אותה. תמיד רציתי לפצות אותה על העוול שגרמתי לה, אף על פי שאין הוא בשליטתי.
"אני אוהבת אותך אמא." לחשתי, החיוך עדיין על פני.
"גם אני אוהבת אותך איימי, הכי בעולם!" היא אמרה וצחקקה.
שמעתי את חריקת הארון, כשאמא פתחה את דלתותיו, כל כך שונה מחריקת הדלת.
אמא הפשיטה אותי מהפיג'מה, והניחה את החולצה בידיי המושטות קדימה. מיששתי את הבד שהיה קליל, את הכפתורים שהיו לאורך כל החולצה. אורך השרוולים הגיע עד המרפק.
לבשתי את החולצה המכופתרת בלי כל קושי מיוחד. אני כבר רגילה למצב שלי.
"זה מחמיא לך." אמרה אמי בשקט והניחה את המכנס בידיי.
מיששתי גם אותו. מכנס מבד ג'ינס, שני כפתורים במקום ריץ' רץ', צמוד לרגליים וארוך.
לבשתי אותו, הפעם עם קושי. כשלא רואים, קשה לשמור על שיווי משקל. תמיד כולם אומרים להתמקד על נקודה, אבל מסובך למצוא נקודה בתוך החושך האינסופי שאני רואה.. או לא רואה.
אמא הניחה לידי נעליים שטוחות. איני יכולה ללבוש עקבים, משום שאיני יכולה לראות את הדרך, ואני עלולה למעוד על אבנים שלא אצליח לזוז מדרכן.
אמא סירקה את שיערי הארוך והחלק, ואספה אותו לצמה ארוכה שנחה על כתפי.
"את כל כך יפה." אמרה אמא, ספק בעצב, ספק בגאווה.
לקחתי את המקל שהיה שעון על קיר המשקוף של הדלת, ממש ליד הארון. הכל היה מתוקתק, כמו בכל בוקר. דבר לא השתנה בסדר היום שלי, כדי שאוכל לדעת בדיוק איפה כל דבר נמצא.
הלכתי אל חדר האמבטיה שנמצא בחדר שמימין לחדרי. צחצחתי את שיניי במברשת השיניים שהייתה מונחת בדיוק באותו מקום כבר חמש- עשרה שנים.
לפעמים בא לי לרוץ. לברוח משגרת החיים הזו. לפעמים אני כל כך רוצה לצאת משגרת החיים המונוטונית שנכפתה עלי.
אני רוצה כל כך לצעוק לעולם שנמאס לי. נמאס לי שאני מעציבה את אמא שלי כי אני עיוורת. נמאס לי שאני מורחקת מכולם פן יקרה לי משהו ואני אפגע. נמאס שלי שכולם מתרחקים ממני כי אני שונה.
נמאס לי כל כך מזה שאף אחד לא מנסה להתחבר אלי, כי הם מפחדים שהעיוורון מדבק.
רק דבר אחד כולם לא יודעים. העיוורון הפיזי לא מדבק, אלא העיוורון הנפשי. למה אנשים הם אכזריים כל כך? אפילו אלה שצריכים להיות שם בשבילך תמיד. אלה שאומרים לך שאתה מיוחד, לא שונה.
אף אחד לא יודע שאני רואה הכל. אני יודעת שהחולצה שאני לובשת היא משובצת בשבע כתום ולבן. אני יודעת שהג'ינס בצבע כחול כהה. אני יודעת שנעליים שלי הן בצבע שחור. אני יודעת ששיערי הוא חום בהיר, ושעיניי ירוקות. ואני יודעת שלאמי יש חיוך מקסים שלא מש מפניה, גם כשהיא אומללה כל כך כל הזמן.
אני רואה הכל. כל דבר שקורה סביבי.. אזל למה כולם חושבים שאני עיוורת?