מקוללים – פרולוג \ הקדמה

"איך נקרא להם?" שאלה האם המתמוגגת מאושר, מחזיקה את התינוק הזכר בידיה. היא הביטה בו, מזהה בפניו את תווי הפנים העדינים שלה ואת העיניים של אביו. היא הצמידה אותו לגופה. השיער שלו היה כהה כבר עכשיו, סליחה, הפלומה על הראש שלו הייתה ככה. אין סיכוי שהוא יהיה בלונדיני כשהוא יגדל. האב החזיק את התינוק השני, שלמעשה היה תינוקת. אבל בגיל של יומיים עדיין די קשה להבין איזה מין התינוק עם ההורים מחזיקים אותו. התינוקת הייתה דומה לאחיה התאום בצורה עקיפה ביותר, ולא ממש היה ניתן לזהות ממבט ראשון שהם בכלל ילדים לאותה האם. בעוד לאחיה יש שיער כהה, לה הייתה פלומה בהירה, כמעט לבנה לחלוטין על ראשה. עיניה היו כהות משל אחיה, בצבע ירוק כהה. היא ישנה בידיו של אביה, אך על פניה היה חיוך קטן – מהסוג שרק תינוקות יכולים להפיק.
"אנבת' תאליה ופרסי ניקו." הציע האב, הוא נקב בשמותיהם של הגיבורים האהובים עליו.
"לא, בכלל לא. זה לא מקורי. חשבתי שאתה תדע את זה… חוץ מזה שהייתי בטוחה שאתה שונא את השניים האחרונות. את תאליה אני לא רוצה לכלול בשם הבת שלי." היא אמרה לו בצינה, אבל החיוך שב לפניה כמעט מיד.
"אני מצטער, אני יודע שאת שונאת אותה." הוא אמר לה בקול עדין, וליטף את שיערה הג'ינג'י של האישה.
"אני עדיין רוצה שנקרא לבן ניקולא, ניקולאס או ניקולאי." הוא אמר לה, מביט בה, מנסה שלא לפגוע בה.
"הוא היה הגיבור היחיד שהיה בן האדס והבנתי שהוא טוב, אולי מלבד אחיותיו. למעשה, בני האדס תמיד היו הכי טהורים מכולנו." הוא אמר לה. האישה הבינה אותו, היא הכירה את בני האדס הטהורים שעליהם הוא דיבר.
"אבל אני רוצה שיזכרו אותם כמיוחדים, שונים מכולם. לא כמו בני האדס שאתה אוהב." התינוק פתח את עיניו ופתח את פיו, האם הבינה מיד שהוא התחיל לצעוק ויעיר את התינוקת. היא נענעה אותו בידיה, לוחשת לו בשקט.
"שקט, גיבור קטן שלי." האב הבט בתינוקת שבזרועותיו בהנאה. הוא ידע שהוא כבר צריך ללכת, להביא דוגמא לכל שאר האלים. איך הוא יכול להשאר עם האישה זמן רב כל כך? הוא כבר היה אמור ללכת, מזמן…

"נקרא לו מתיו." היא אמרה לבסוף, אחרי ששעות היא והלורד המכובד דיברו. איך יקראו לילדים שלהם? היא הביטה בבן הישן בזרועותיה, ובאב שליטף את ראשה של התינוקת שהתעוררה.
"ולה, איך נקרא לה?" האם שאלה בלחש, מביטה בתינוקת שהביטה באב, מזיזה את אצבעותיה הקטנות. האם אהבה אותה, היא נראתה כמו מלאכית קטנה, או לפחות, האם האמינה שהיא נראת כמו מלאכית.
"היא תהיה מארי." האב ענה לה. האם הביטה בו בתמיהה. הוא נשמע כל כך בטוח בעצמו.
"מארי? ומדוע?" היא שאלה אותו בטון מופתע, היא ממש לא חשבה שלבת שלה יקראו מארי. היא חשבה שיקראו לה ג'יין, ג'ין או ג'נה. משהו שיתחיל בג'.
"מארי הקדושה. היא תהיה האדם הטוב ביותר בעולם. אני יודע. האורקל היא – היא אמרה לי." הקול שלו הפך רועד לקראת סוף דבריו. האם ניסתה להבין מדוע, אך לא עלה בראשה שום רעיון.
"מתי אתה תעזוב, אמרת שתצטרך." היא אמרה לו, הקול שלה רועד מקצת. היא ראתה את הדמעות בעיניו, הוא לא רצה לעזוב אותה. היא ידעה את זה, היא הייתה בטוחה בזה.
"כמה שיותר מהר, אני מצטער." הוא הניח את התינוקת על המיטה, ליד האם. הוא רכן לנשק אותה. היא הביטה בו, מנסה לשמור אותה בזכרונה לתמיד.

"להתראות." היא אמרה לו, בעוד הוא לוקח את שני התינוקות לידיו, מחבק אותם. מצמיד אותם לגופו. הוא הניח אותם חזרה על המיטה ליד האם, שניסתה לשלוט בדמעות שרצו להתפרץ מעיניה. הוא המשיך ללכת, לא מביט לאחור. הדמעות ירדו על פניו, הוא מעולם לא אהב כל כך בת אנוש.