היפה והחיה-גרסא שלי פרק 3

בס"ד

"מי אתה, ומה מעשך בטירה שלי?" חזרה החיה על שאלתה. תום התכוון לענות אבל היצור חסם את קנה הנשימה שלו באחיזה לוחצת, היה לו קשה לנשום ובוודאי שלא יכל לדבר, בסופו של דבר הצליח ללחוש
"אני לא התכוונתי להתגנב ו…"
"להתגנב? להתגנב? מה גנבתה?!?" שאג החיה.
"בבקשה.. לא גנבתי כלום.. זו הייתה טעות…"
"או.." חשב החיה שלא הקשיב לשום מילה של תום "שבאת לחזות בכיעורה של החיה?…" עיניו היו מלאות זעם, אחיזתו התהדקה, שיניו נצצו בלובן לאור הנרות של הפמוט והשתקפו בצג הזכוכית של השעון. הטירה כולה עצרה את נשמתה
"אדוני…" התערב הפמוט בנימוס "אם יורשה לי לומר… האדון הלך לאיבוד וחיפש מקלט.." תום היה אסיר תודה על שהפמוט הנחמד נחלץ לעזרתו, אבל הוא רק הכפיל את זעמה של החיה
"העזתה להכניס פולש לטירה שלי?!" שאג
"אדוני" צייץ השעון הרועד שבינתיים התחבא מתחת לשטיח "אני התנגדתי בכל תוקף ל-"
"אתה העזתה להתנגד לי?" איבד החיה את ראשו מרוב כעס "כולכם בוגדים!!!" קול שאגתו נקרע מגרונו והדהד ברחבי הטירה. אי-שם באחת הקומות חלון דק מדי התנפץ. קול צהלת סוס מפוחדת נשמעה מהחצר ותום הבין שסוסו ברח. הוא רעד מפחד וניסה למשוך את התירוץ שהמציא הפמוט
"אני מצטער.. רק חיפשתי מקלט… אם רק תתן לי ללכת…"
"מקלט?, אני כבר ייתן לך מקלט!" זעק החיה וגרר את תום המסכן אל תאי הכלא שבמגדל הצפוני.

* * * ******************************************************************************* * * *

בל הסתובבה הלוך ושוב בקרון המגורים שלה, מלאה בכעס עלבון ואכזבה.
חוצפה! גסטון היהיר, הנפוח! מי הוא חושב שהוא?! כיצד הוא מעז לדבר אליה ועלייה כך?! גבר טיפש ואנוכי! אז מה אם היא יתומה? אז מה אם היא רק 'חצי' צוענייה?
יפה! היא יפה! כן, לעזאזל! היא יודעת שהיא יפה! בל הייתה מודעת מאוד ליופייה הנדיר והשפעתו על גברים, אבל לעתים קרובות הייתה מייחלת להיות פחות יפה, לא מכוערת אבל פחות מושכת, היא רצתה גבר שירצה לבלות איתה את חייו קודם-כל בגלל אופיה ושכלה ורק אח"כ בגלל יופייה, גבר שיעריך אותה כאדם, כזה יוכל להזדקן איתה, שיישאר נאמן לה גם לאחר שיופייה יכהה. איזו אכזבה לקבל את הצעת הנישואין הראשונה שלה מגסטון, גסטון! הרי זה כמו לקבל הצעת נישואין מטווס חסר נוצות! יהיר קולני ומכוער!
בל מששה את תליון האחווה המחבר בינה לבין תום וייחלה לשובו, הוא יצחק איתה ויעביר את טעם העלבון שחוותה. איפה הוא??
היא שמעה קול חבטות ופרסות ואז צהלת סוס ממש מחוץ לדלת הקרון שלה, הסוס עוד לא הספיק לסיים את צהלתו והיא כבר הייתה בחוץ
"תום! חזרת! סוף-סוף! תודה לאל אתה לא יודע-"
אבל תום לא היה על הסוס, הסוס היה מפוחד ועצבני.
וחסר רוכב.
בל נגשה להרגיע את הסוס.
"איפה תום?" שאלה בשקט. הסוס צהל, והפנה את ראשו לכיוון הטירה החולשת ממקום מעמדה בגבעה.
"מה קרה לו? הוא נפל? נפצע?" בל קלטה שהיא מדברת אל סוס, היא לקחה מעיל ארוך ויצאה לדרך, היה קר אומנם אבל בל לקחה את המעיל ליתר בטחון מסיבות אחרות, אם תום פצוע יתכן שתידרש אלונקה.
הסוס סרב תחילה ללכת, נראה שמה שעבר עליו היה מבהיל מדי מכדי לחזור. אבל בל הנואשת שכנעה אותו לחזור על עקבותיו. היא מהרה כ"כ ששכחה לשלוח הודעה למשפחתו של תום.
הסוס זינק לדרך ודהר מהר יותר ויותר בעידודה של בל, שחיפשה בדרך סימנים לתום אבל הדרך הייתה נקייה. בכל מקרה, הסוס ידע לאן הוא הולך.
כאשר הגיעו לפתח הטירה הסוס האט, ואז עצר לגמרי. בל ירדה מגבו ואחזה במושכות כך שהסוס בא אחריה במקום לנוס על נפשו לאחור, מה שלא מצא חן בעיניו כלל וכלל.
בל נעמדה מול דלתות הכניסה העצומות ודפקה חלושות, הדלתות נפתחו מאליהן, והיא לא אהבה זאת, היא שחררה את מושכות הסוס ולחשה לו "תישאר כאן" הסוס הנאמן רעד בעצבנות אבל נישאר במקומו.
בל מלאת החשדות נכנסה לטירה.

"ראיתי נערה בטירה!"
"אל תדבר שטויות, חמודי, אתה יודע שזה לא יכול להיות."
"אני יודע אמא אבל ראיתי! אני נשבע!"
"אל תשבע סתם כך, חמודי. ועכשיו אתה צריך ללכת לישון."
"אבל אמא…"
"לישון!"
"חדשות מדהימות!" התפרצה מברשת הנוצות למטבח וקטעה את הוויכוח של גברת קומקום ובנה, הספלון צ'יפ.
"ראיתי נערה בטירה!"
"רואה?" צווח צ'יפ בניצחון "אמרתי לך אמא! אמרתי לך!"
"הו! נערה בטירה! יקירתי, את בטוחה?"
"בטוחה לחלוטין גברתי!"
"אולי היא-היא הנערה שתסיר מעלינו את הכישוף!" קראה גברת קומקום באושר
"היא בטוח תסיר את הכישוף אמא! היא נורא יפה!" קרא צ'יפ.
"אתה חושב שהיא יפה?" שאלה מברשת הנוצות, ששמה היה ג'נט, היא חששה שלומייר יימשך אל הנערה במקום אליה אם היא כ"כ יפה.
"לומייר!" קראה גברת קומקום אל רב המשרתים, הרי הוא הפמוט, שנכנס למטבח "לומייר! יש נערה בטירה!"
"נערה? את רצינית?" קרא הפמוט, ואור נרותיו התחזק שבעתיים למשמע החדשות "אבל כיצד היא הגיעה?"
"אולי כדי לחפש את חברה, הנער הצעיר" הציע ג'נט, מדגישה כלפי לומייר את המילה "חבר"
"אוהו! היא תעצב מאוד כאשר תמצא אותו." מלמל וכול הנוכחים במטבח חשו צער על הנער והנערה.
"עלי להוביל אותה אליו!" החליט לומייר וכמעט והתנגש בקוקסוורט השעון שפרץ כרוח לתוך המטבח
"יש בטירה נערה!" צעק בהתרגשות.
"נו, מה קורה אתכם? אתם לא מתרגשים?" הוסיף למראה אדישות תגובותיהם.
"הו, כן. אנו נפעמים עד עמקי נשמתנו" אמר לומייר
"וכעת אני הולך להוביל אותה אל הנער!"
"לא!" הזדעזע קוקסוורט, "אסור לנו!"
"זה לא אכפת לי!"
"למה אתה חייב להיות תמיד בעייתי?"
"אני? אני בעייתי? מתי?"
"למשל, למשל כאשר כל המפיות נדלקו עלייך!"
"נו, יש להן סיבה טובה"
"או כשכל המטבח עלה באש!"
"הייתי רעב"
"וכשאמרת שאני 'חם אש'!"
"אין צורך להתרגש חביבי, זה רק סלנג"
נראה שהשעון עומד להתפוצץ, לומייר יצא להנחות את הנערה, והשעון בעקבותיו.

'כמה מוזר' חשבה בל, היא הרגישה לא נעים כפולשת לשטח פרטי, אבל גם הרגישה תחושה משונה שעוקבים אחריה. ואז היא ראתה את התיק של תום. הוא היה מונח על מדרגות צדדיות, בזוית שנראה שנפל מהכתף. בל החלה לעלות במדרגות עד שהמסדרון התפצל
"תום?" לחשה, בלא מושג להיכן לפנות. "תום!" לפתע ראתה אור, אור נרות מדלג, כאילו מאותת לה, יכול להיות שזו מלכודת, אבל תחושתה אמרה לה ללכת בעקבות האור. היא המשיכה עד שנכנסה לחלל עגול, קר ומלוכלך. זה היה צריח הכלא הצפוני. מבעד לסורגים שבתחתית התאים יכלה בל לראות שהתא החיצוני ביותר מלא. היא כרעה מולו
"תום? אתה כאן?" צעקה
"בל? בל, זו את?" פניו של תום הופיע מאחורי הסורגים מלאים בהקלה ואז בבהלה
"בל! את חייבת ללכת! ברחי מכאן!" הוא אותת לה בידו להסתלק
"אני לא עוזבת אותך!" בל צעקה ברגש. היא תפסה בידו וחיממה אותה בין ידיה
"אתה קר כמו קרח!" היא דחפה את השמיכה בין הסורגים והחלה לנסות למצוא דרך לפתוח את התא.
"לא, בל! את לא מבינה! יש פה… יש פה חיה! מפלצת! תברחי מפה!"
"לא עד שאשחרר אותך מכאן!"
"אל תהי טיפשה!" לרגע תום נשמע כ"כ דומה לאבא שלו שבל כמעט צחקה.
"בל.." תום נחנק באמצע המילה מרוב בהלה, אולי לצעוק ברגש לא היה רעיון טוב.
בל הרגישה במשהו העומד מאחוריה. היא הסתובבה, אבל מלבד זוג עיני תכלת שהתרחבו בהפתעה היא לא ראתה דבר בלבד גוש גדול המתנועע בחושך.
"מי.. מי אתה?" זעקה את הגוש האפל
"אני בעל הטירה הזו" קול עמוק, מחוספס קלות ומלא יגון נשלח מין האפלה
"אתה כלאתה את אחי? שחרר אותו מיד!"
"איך את מעזה?" הקול הצליף ברוגז והגוש זז מעט ימינה, הרחק מהתא. בל צעדה מעט קדימה, מנסה לזהות צורה מוגדרת בין משחקי האור וצל שהסתירו את דמותו של בעל הטירה
"בבקשה" היא עברה לגישה אחרת "בבקשה, זו הייתה טעות מצידו, הוא לא התכוון" היא התחננה
"לח, וקר פה מאוד, אחי עלול לחלות, אנא, שחרר אותו"
"זה מגיע לו, הוא משיג גבול ועליו להיענש!"
"אז גם אני מסיגת גבול"
"הסתלקי מכאן ילדה"
"בל! עופי מפה! עכשיו!" פקד תום. בל התעלמה ממנו
"בבקשה… חייב להיות דבר מה שאני יכולה לעשות!"
"אין בכוחך לעשות דבר!"
"בבקשה!"
"אמרתי שאין שום דבר שאת יכול לעשות!"
"למה? הוא לא עשה דבר מלבד להיכנס לכאן בטעות!"
"הוא ניסה לגנוב מרכושי! מגיע לו להיענש!" בזאת חתם הברנש את השיחה ופנה לצאת.
"חכה!"
בל נראתה קרועה, ולבסוף פלטה בקול שבור
"קח… קח אותי במקומו" החיה נדהמה
"מה?!"
"קח אותי במקומו" חזרה בל
"לא!" צעק תום "תשכחי מזה בל! פשוט עופי מפה!"
"את… מוכנה לקחת את מקומו של אחיך? להיות אסירה שלי?"
"כן"
"לא!!"
החיה חכך בדעתו
"בסדר" פלט "בתנאי שתישארי כאן לנצח!"
"בל לא!"
בל פסעה קדימה, ידה מושטת ללחיצה, אבל היא רצתה לראות עם איזה יצור היא חותמת את גורלה
"תתקרב אל האור" ביקשה. היצור התקרב לאט, צעד, ועוד צעד. לאט לאט נחשפה דמותו. בל לא יכלה שלא להגיב בבעטה, ידה קפצו על פיה כדי לחנוק זעקה. החיה קפצה שוב אחורה, להתמגן בחשכה
"תחליטי כבר!"
"אני מסכימה".
בל נשמה עמוק וצעדה קדימה. החיה צעד גם הוא והם לחצו ידיים.
יותר מזה בל לא יכלה לשאת, ברכיה התקפלו והיא צנחה לרצפה. החיה גרר את תום מחוץ לתא ותום הפיל את עצמו ליד בל. הם נאחזו זה בזו. בל הסירה את השרשרת מצווארה ושמטה אותה אל ידו.
"אני מסירה ממך כל אחריות עלי" מלמלה וחיבקה אותו בעוז. החיה חסר הסבלנות תפס את תום בצווארונו וגרר אותו למטה.
"רגע, חכה! חכה!" צרח תום והתפתל,
"היא כבר לא שלך!" קרא החיה בזעף.
בל צנחה על פניה בוכה, אבל לא רצה אחריו, היא הבטיחה. החיה נעל את תום בתוך מרכבת עץ מכושפת ופקד עליה לקחת את תום לביתו ולהיפתח רק כאשר יגיעו ליעדם. כשעלה בחזרה לנערה נעצר ע"י לומייר וקוקסוורט הנרגשים והצועקים. כאשר סופסוף הגיע אליה היא ישבה באותה תנוחה בתוך התא ולא הסתכלה עליו כשאמרה:
"יכולתה לפחות לתת לנו להיפרד".