הכאב שבאהבה\ פרק 7

חשתי משום מה.. כאילו.. כאילו אני נקרעת, מתפוגגת, נרמסת ונחרבת לאלפי חלקיקים אשר מפוזרים על גבי אדמת הארץ היבשה ומתעופפים לכיונים מנוגדים ברוח, פשוט ישבתי שם.. מתבוננת בה, בנערה בעלת השער הזה והבוהק עד סינוור קלוש, ובו.. באליל היופי והחן הכובש, העובדה לכך שאכן קיים אדם מושלם.. אין מילים לתאר זאת, נותרתי חסרת מילים וקצרת כל טיפה של נשימה.. זה היה עינוי כה מייסר חסר כל טיפת רחמים, חסר כל טיפת אנושיות, כחרב הכי חדה בעולם שפשוט שפדה באטיות ובקריאות בוז את לבי.. שהנציחה אותי, חשתי כיצד אלפי צביטות מכרסות את עורי.. צורבות עד אימה וכה לא רצויות ומענגות כמו הקודמות להן, שריריי התכווצו וזה קרה.. פלטתי אנקת ייאוש מתייסרת..
התרוממתי במהירות והארי התנתק ממנה. "מה את עושה לכל הרוחות?!" הוא צעק עליה.
"את מה שהתחלנו.." היא אמרה בקול כה עדין, כנבל אשר כה ערב לאוזן.. אבל לא לאוזני שלי, זה רק גרם לי לקנא ולשנוא אותה יותר.. בחנתי אותה כי פשוט הייתי חייבת ורק רציתי להתייפח, עיניים תכולות ועמוקות שאפשר לצלול דרכן, עור שזוף במעט.. גזרה מחוטבת ורזה, הרבה יותר ממני.. שפתיים מחטובות ומלאות ללא חת.. אלוהים אדירים, לכל הרוחות – היא מושלמת לא פחות ממנו.. ואני כה שונאת זאת.
ידעתי שאיני אוכל להתיישר, פשוט לקחתי את רגליי והתחלתי לצעוד חזרה לכיוון האוניברסיטה.
"היי, קים, לאן את הולכת?!" קרא אחריי הארי והתחיל להתרדם בריצה קלה לעברי, לא יכולתי לדבר.. שפתיי רעדו ונשמתי עמוק על מנת להפיג את הכאב, איני יודעת מדוע.. אבל חשתי כיצד גוש הדמעות המתייפחות חונק ושורף את כל כולי.. רק מדרדר וגורם לכל גופי פיזית ונפשית לקרוס, לא רציתי להביט בעיניו.. לא, איני אוכל להישבר מול עיניו, איני יכולה להראות לו שאני חשה..
נבגדת.
לכל הרוחות, זה כה מטופש!
"קים!" הוא קרא שוב, ואחז במרפקי. דחפתי אותו במעט עדיין משפילה מבט. "אני צריכה ללכת הארי, תודה על הכול.." מלמלתי ללא כל טיפת רגש והתחלתי להגביר את קצב הליכתי.
"אבל הלילה רק התחיל, אינך יכולה לעזוב עכשיו!" הוא מחה.
"יש לי לימודים, בסדר?! איני מרצה באוניברסיטה בגלל שהכריחו אותי או שיש לי בחורים לנשק בהזמנה, עזוב אותי הארי.." תקפתי במעט והתרככתי לקראת הסוף.. עד כמה אוכל לשקר אפילו לעצמי? איני רוצה שהוא ילך, איני רוצה שהוא יחזור למסיבה.. לנערה היפהפייה כמודל לחיקוי ולקנאה של כל בת, איני רוצה לחזור לחדרי הרעוע והישן ולהתחיל למצוא נחמה אצל גיבורי הספרות הדמיוניים שלי – הדבר היחידי שאני רק משתוקקת לו הוא להישאר כאן.. חבוקה בזרועותיו.. שהרגע לא ייגמר..
עד כמה כואב זה יכול להיות? ומה..?

המזנון היה שומם מכל נפש חיה וריח הבישולים מלאי השמן עדיין ריחף באוויר ועקצץ באפי.. אך התעלמתי מכך ושקעתי אל תוך ספר הקריאה שנשאתי מחדרי.
אולי.. אולי אני מבקשת יותר מידי? אולי הצפיות שלי לא מתאימות למציאות..? אולי כל מה שחשבתי או שקיוויתי שמתחרש בינינו הוא לשווא? שאין דבר 'משיכה ראשונית' או מה שזה לא יהיה?
סגרתי את הספר בכעס רב וקודח, עד כמה פתטית יכולתי להיות? הוא לא רץ אחריי.. הוא וויתר עליי בכזו קלות, תמימה טיפשה שכמותי.. מה צפתי גם?
"לא היית במסיבה?" זיהיתי את קולה של שותפתי אשר התקרב אליי.
"כן.. אבל חזרתי.." מלמלתי בזמן שדחפתי את הספר לתיק היד שלצדי. "לאן את הלכת?"
"גם למסיבה המטופשת הזו.. והם חושבים שהם מגניבים.. " היא מלמלה מעט בכעס, קיבצתי את גבותיי וקמטי דאגה נחרשו במעלה מצחה.. קרה לה משהו..?
"מה הוא שמך?" שאלתי ברוך.
"שחף". היא ענתה ללא כל טיפת רגש, קרה, קשוחה ורחוקה כהרגלה. היא התיישבה לצדי והקישה בציפורניה על גבי שולחן המתכת המחליד.
"משהו קרה שחף..?" שאלתי בקול ידידותית, אם ארצה ואם לא.. אהיה חייבת להסתדר עמה, אנו חולקות כמעט חיים משותפים עכשיו.. זה יהיה כה מגוחך מצדי אם לא אראה לכך חשיבות, וגם אסכים לכל דבר שיסיח את דעתי מהנשיקה המורטת כל קצה עצבים ומטריפת דעת, הבלתי נסבלת שראיתי..
היא פוצחת את פיה אבל נערה אחת בעלת שיער חום עם פסים זהובים צולעת לכיווננו בזמן שהיא נפרדת מ.. נייל..? כן, חברו של הארי.
אני קופאת בכאב, הארי..
"מישל!" אני קוראת לכיוונה, כולם מכירים אותה.. הגאונה בבילוגיה ורקדנית ההיפ הופ היפהפייה.
"היי קים…" היא ממלמלת לכיווני ומתיישבת לצד שחף שנעה מצד לצד באי נוחות. "מי את?" היא שואלת את שחף בבלבול ומכווצת גבות.
"שחף". היא עונה שוב בקול ניטראלי ואני מגלגלת עיניים.
"מה קרה לרגל שלך? את היית כבר אמורה להופיע!" אני שואלת מבועתת במיוחד.
"מעדתי.. נחבטתי.. הפסדתי.. למזלי הבחור המדהים שראיתן הציל אותי.. שגם נחשב הדייט שלי". היא מלמלה ולפתע קול שיהוק נשמע, שחף נרתעה לאחור ואני צחקקתי – מישל?! מאוהבת?!
"ואני רואה שהוא בהחלט חמוד ומדהים אם את אכן מאוהבת בו.." מלמלתי בחצי חיוך.
"אנו רק הכרנו, איזו אהבה?" היא הכחישה בתוקף, זקפתי גבה.. מהרגע הראשון שאני ראיתי אותו נלקחתי.
נשמתי עמוק ואחזתי בראשי, למה כל דבר מוביל אליו?
"אתן כה נואשות.. בנים זהו עם מגעיל חסר מצפון, אולי הם נראים טוב אבל זה לא אומר כלום על האישיות שלהם… אני מציעה לכן לא להתאהב בכזו מהירות". אמרה שחף בביטחון העצמי המופרז שלה, מצמצתי בעיניים – סוף כל סוף משפט ארוך!
"למה שתחשבי כך?" מוחה מישל.
"כי אני יודעת.." היא מלמלה. "יש קורס מוזיקה?" היא שאלה מעבירה את הנושא במהירות.
"אכן כן, למה.. את מנגנת?" שאלתי בצחקוק, בהחלט קשה לי להאמין לראות בחורה כה קשוחה כמוה יושבת ומנגנת מנגינות על גבי פסנתר כנף שחור ובוהק.
"כשהייתי קטנה, אבל הפסקתי זאת לפני שנים רבות.. רק מתוך סקרנות". היא חייכה.
"לאיזה קורס את הולכת?" שאלה אותה מישל.
"פיזיקה, מחשבים, כלכלה.. אני בהחלט הוכחה לאנשים מסכנים". היא מלמלה וראיתי טיפה של מצוקה בעיניה שכה הכאיבה לי.
"למה? כל הכבוד – את מצליחה!" עודדתי במעט.
"לא, אני באמת מסכנה.." היא לחשה ועזבה אותנו לבדנו, עקבנו אחריה במבטנו וכשהיא נעלמה מהאופק, מישל גלגלה את עיניה. "מאיפה את מכירה את הקשוחה הזו?"
"היא השותפה החדשה שלי ושל ג'ק.." מלמלתי. "אני מתגעגעת אליו.."
"גם אני, אבל הוא חוזר עוד שבועיים!" היא חייכה. "ודרך אגב, אם כבר דברנו על מוזיקה ושירה.. את חושבת אולי.."
"לא!" קטעתי אותה במהירות. "איני שרה ולא רוקדת!" פקדתי בתקיפות.
"אבל את אכן כשרונית מה עוצר אותך מ.." היא התחילה אבל בלמה את פיה והשפילה מבט. "זה בהחלט חבל.."
"בהתחלה גם אני לא רציתי שתרקדי.. אבל לא התערבתי, אני מעריכה זאת, באמת.. אבל.. פשוט הניחי לכך, בבקשה". אמרתי בחצי חיוך והתקדמתי לכיוון חדרי.

צעדתי בעייפות ובכבדות במסדרון, עיגול שינה שחורים היו כחושים מתחת לעיניי ופחדתי מלהביט במראה הבוקר, אך למרות מראי המזוויע, איני יודעת למה.. אבל רק חיפשתי אחריו במבטי, כה מקווה שנפגש.. כה מקווה לראות שהוא חזר בריא ושלם, כה להוטה כבר לפגוש בגלל הגעגוע העז..
אבל מצד שני, ובצדק, מפחדת פחד אימים מהפגישה.. אולי הוא היה מופתע מהתגובה שלי והוא מעדיף להתרחק? או שאני אמצא אותו עם החברה שלו כביכול? או ש..
בטני התהפכה ואלפי קשרים נקשרו בה כפלונטר קשה לפיצוח, ראשי קדח במטען חשמלי קודר וכל סערותיי סמרו ושריריי התכווצו בפעם אחת כואבת מורטת כל עצבים..
התחושה הבלתי נסבלת, רק מעצם המחשבה.. שיש לו חברה, שהלב שלו לקוח.. נתון למשהי אחרת, אבל.. לכל הרוחות למה זה כה מטריד אותי העניין הזה?! בלתי הגיוני שתוך יום אני כה אובססיבית לנער החלומי הזה..
גלגלתי את עיניי והתקדמתי לכיוון לוח הזמנים על מנת לראות עם שוב קרוס המשפטים שלי נדחה בשעה, כה קיוויתי שלא.. כי אין לי כל טיפת כוח לעסוק במחשבות הללו.. עליו.. עליי.. עליה..
לפתע עיניי נקרעו לרווחה והתעוררתי בין רגע, סקרתי שוב ושוב את הרשומות אבל.. לכל הרוחות, מה קורה כאן?! היכן השם שלי?!
דמי נזל מפניי וקפאתי במקומי.. למה.. למה שאיני יופיע ברשימה? 'אל תשברי עכשיו!' פקדה עליי תת ההוקרה שלי, הפעם הקשבתי בקולה והתבוננתי בכל הרשומות ובלוחי הזמנים.. ואז, ראיתי את שמי.. היה כתוב שחור על גבי לבן, בכתב גדול ומודגש לתפארת "'קים פידלס"
זקפתי גבה בבלבול, ואז.. הבנתי למה איני רשומה בקורס המשפטים של שעות הבוקר, בגלל שאיכשהו.. אני רשומה לשיעור מוזיקה!
מה לי ולשיעור הארור הזה? כיצד זה קרה..? מה השתבש? לא.. לא, לא, לא, איני מתקרבת למיקרופון.. לגיטרה.. איני מתקרבת לכל הפזמונים וחבורת הילדים המחויכים ששמחים מעצם החיים, ילדים כה שונים ממני..
'הציון שלך תלוי בכך, נסי עכשיו ולאחר מכן תבהירי את העניינים!' אני ותת ההוקרה שלהפתעתי נחמדה היום חשבנו באותו הזמן.. התבוננתי בשעון היד הישן שלי והטוב, יש לי עוד עשר דקות.

נכנסתי לכיתה מתנשפת ומסוחררת, ריצה אחורה.. ידעתי ששיעורי חינוך גופני ישמשו אותי, חבל שלא הקשבתי לעצמי וזנחתי את המקצוע..
אבל אין לי כל דקה לחשוב לפני שהוא והחבורה שלו, הלהקה המדוברת יושבים על גבי כיסאות המרצים ועיניו הירוקות והעמוקות מביטות בי, רק הן..
ומשחירות את עולמי ומבלבלות אותי לגמרי.. נסתי להאיץ את נשמתי אך לשווא.. שיעור עם הארי.. שיעור מוזיקה עם הארי..
האדם שכה פחדתי אבל גם כה חיפשתי בעקבותיו נמצא כה קרוב אליי ואין לי לאן או איך לברוח..
"אני שמח שהצטרפת אלינו קים, אנא מצאי מקום ישיבה". מכווה זאין לכיוון המושבים אשר הרוב תפוסים, זקפתי גבה.. ממתי אנו כה להוטים לקראת שיעור מוזיקה?
ואז הבנתי, הבנים הכובשים והמפורסמים אשר כבשו את העולם!
אני מתקדמת ברעד, נערה מתולתלת בעלת שיער כתום בוער מנסה להתקיל אותי בבירור ומניחה את רגלה לפניי, אני מועדת במקצת ונאחזת בקצה שולחן העץ שלפניי, היא פולטת צחקוק ניצחון, נשמתי עמוק.. אהיה חייבת להתעלם, אסור לי להראות חולשה.. לא בפניו לפחות.. ולא בפני איש..
התיישבתי בשורה שרק שלושה ישבו בה ושלבתי ידיים מתוחה במיוחד, קרביי להטו, שרירי בטני התכווצו בפעם אחת קורעת.. דמי התפרע בוורידיי.. וכל חושיי התמקדו בהארי שהחל להסביר עד כמה המוזיקה היא ערך מרכזי בחיינו.
".. תמיד איכשהו שרציתי לפרוק את רגשותיי, אחזתי בדף ובעיפרון הנגישים ביותר ושפכתי את לבי על גבי הנייר הפשוט.." הצלחתי להקשיב לו..
שריריי התכווצו כשהוא העביר אצבע ארוכה על גבי טווי שפתו התחתונה, נשכתי את שפתיי שלי.. ראשי קדח.. כה רוצה להתקרב אליו יותר.. לסגור את הפער העצום בינינו, הרבוי במתח מטריף דעת ובלתי נסבל..
"..אפשר גם למצוא פורקן בכלי המוזיקה, כשמרגישים כעוסים אפשר לפרוק על גבי קלידים או גיטרה חשמלית.. במקום להסתבך בצרות.." הוא צחקק והעביר יד בשערו..
יד ימין שלי צרב ולהטה במיוחד, זה הקרין על כל זרועי וצמרמורת קרה הצליפה על גבי כל עורי ומעבר, חודרת עמוק.. צלקותיי בערו והתכווצתי במקומי כמתענה.. אלפי כרסומים.. אלפי צביטות מתוקות רקדו על גבי כל פיסת עור.. והתמכרתי בהשלמה לסבל המתוק והמדהים..
"…המוזיקה תמיד מושכת תשומת לב, כשרוצים להעביר מסר אפשר להעבירו באמצעות שיר או מנגינה.." אמר לואי אני חושבת, ההוא שישב ליד הארי ודפך על שכמו עקב הנאום שרק חלקים ממנו זכיתי לשמוע.
כה היה קשה לי להתמקד, כה הייתי חסרת ריכוז, אך בתוך תוכי, כחיה כמעט הסתערתי והתפרקתי אל זרועותיו.. כה מתגעגעת למגעו.. לריחו המשכר.. כה להוטה להתמכר לסחרורת הרגשות הזו שוב..
***
השיעור נגמר, לא הקשבתי ברובו, מספר בנות שוכחו עם הבנים לגבי שאלות חסרות משמעות, רק רצו מעט תשומת לב נואשת..
כמוני למעשה.
אני נואשת אליו.
לא רציתי ללכת אבל הייתי חייבת. "קים, חכי רגע". קרא אליי הארי כשכולם יצאו.
"אני חייבת ללכת.." לחשתי.
"בואי". הוא התעקש.
כמגנט נמשכתי והקשבתי לו, אפילו הלכתי הליכה מהירה מרוב השמחה שכבשה אותי ולא הייתה נתונה להכחשה..או להדחיקה ולהתנגדות מסוימת..
פשוט רציתי לדבר עמו ולהיות עמו שוב!
הבנים יצאו כשהם אומרים לי להתראות וחיבוקים קטנים, בהחלט חמודים. ואז נשארנו שוב רק אני והוא.. הדלת סגורה ואני לוגמת את כל יופיו אליי.. אני מתכווצת ולוהטת, מה הוא רוצה..?
"מה יש הארי..?" צייצתי.
"למה ברחת ממני אתמול?" הוא שאל בבלבול ושילב את ידיו.
"כי לא רציתי פשוט להפריע לך ולחברה שלך.." הסברתי ביובש, זה באמת לא ברור?
"היא לא חברה שלי! היא רק חושבת כך.. האמיני לי שאין לי כל טיפת רגש אליה.." הוא התנגד במהירות.
"לא שאכפת לי". פלטתי בלי רגש.
"אז למה נראית כה נסערת?" הוא זקף את גבותיו בחיוך שובב והתקדם אליי בהליכה הגברית רבת החן ללא כל מאמץ הזו שלו. אני דממתי במקומי וצפיתי בו מרותקת.
"לא הייתי נסערת.." הכחשתי. "אני חייבת ללכת.."
ידעתי שאם אשאר בו, אשאב ולא אוכל להתנתק ממנו לא משנה כמה זה כורך, באתי לפתוח את הדלת, היא לא נפתחה.. נסתי שוב, היא עדיין נעולה..
"אנו נעולים הארי.." קפאתי במקומי, מה אעשה עכשיו?!
גבותיו התכווצו והוא נסה גם, אבל לשווא..
לרגע, לא היה אכפת לי כלל מהחיסור ממשפטים.. אלא מכך שאנו נעולים ביחד ואין לדעת לכמה זמן.. כחלום שהתגשם ואני מצטערת ושמחה..
מה אני חשה כלפי האדם הזה?!