אגוזה
חחח… אגוזה… העברית השגוייה של כיתה גימ"ל… אני עד עכשיו צוחקת. לא יודעת למה זה מצחיק אותי. אולי רק עכשיו, כשהתבגרתי, אני מבינה כמה זה היה דבילי… עלק אגוזה… טוב, אז זה לא בדיוק סיפור אבל אני בטוחה שיהיו כאלה שיזדהו איתי, סיפור אמיתי.
"וואו, מאי, איזה באלגן!.." אמרה אחותי כשנכנסה לחדרי. "את חייבת לנקות פה!"
"אני יודעת… תאמיני לי שאני רוצה…" מלמלתי והרמתי בגדים שלי ודחססתי לארון.
"נו, אז מה הבעיה?" היא ענתה בקול הקטנוני והמעצבן הזה שלה. "יאללה, לנקות!"
היא מיד התחילה לסדר, לארגן… לתלות, לשטוף, לרחוץ… וואו. לפתע, היא נגשה אל שולחן הכתיבה שלי והתחילה להבריק לי אותו. בהתחלה את המדפים מעליו, אחרי כן את קרש הזכוכית שכיסה שליש ממנו ולאחר מכן הגיעה אל המגרות שמתחתיו.
"רק לא האחרונה!" צעקתי, "אסור שתגעי באחרונה!"
"למה?" היא שאלה והמשיכה לנקות. " 'מזבלת הניירות הסודית'?" היא הקריאה ממה שחרטתי עליו. לפני שנתיים. אוי לא, מזה חששתי.
"אני אנקה לבד, טוב," אמרתי והוצאתי אותה מהחדר. "איזו חטטנית!"
אולי לא יצרתי רושם טוב, מלמלתי בזמן שהוצאתי את תוכן המגרה.
היו שמה ניירות סודיים שלא ממש היו חשובים. יש כמה סיבות שהיא לא יכולה לראות את זה. סיבה ראשונה, יש שם דברים על כולם. ועל הכל. ציור מגעיל ומכשפתי ביותר של המורה לחשבון, הסודות שלי, ריכולים עסיסיים, ואם היא תראה את זה לכו תדעו למי היא תפרסם. דבר שני…
הוצאתי מחברת דקה. זו מחברת השירים שלה מלפני שנתיים. צחוק עז מבעבע בתוכי. אבל אסור לי לצחוק עכשיו. אם היא תשמע? זה יהיה הרושם הכי נוראי שיכולתי כבר להוציא עליה. אבל זה באמת קורע. זו מחברת השירים שהיא שרה לעצמה במקלחת.
"הלב פועם לשם,
מבקש לחזור
רוצה לחיות, להתרגש,
רוצה לעוף אליו…"
בעצם, עכשיו, זה כבר לא כזה מצחיק. אפילו די… יפה כזה. רגיש+מרגש.
הוצאתי עוד ניירת. היה שם… פתק. פתק ישן, מצהיב. עליו היה רשום
"אנסטסיה+*אגוזית = חברות לנצח."
מי זו אגוזית, לעזעזל? אגוזית… אגוזה… אגוזית! זאת…
"מה קרה, מאי-מאי?" שואלת אחותי.
"עזבי, לא משנה. לא קרה כלום."
"בטח… למה את בוכה?" היא ממשיכה לתחקר.
"אני לא בוכה." אני עונה.
"ברור… סתם מטביעה מקקים." היא מגלגלת עיניים.
"טוב, נו…" אני נאנחת. "סתם רגשות סנטימנטליים…"
"וואו. למה את כ"כ מסטמטלת?"היא מתפלאת.
"לילדות שלי…" אני נאנחת בשקט.
"למה? לילדות?! מאי, את בת 11 וחצי, זה עדיין נחשב ילדות!" היא אומרת.
"למה את תמיד הורסת לי?"
"סליחה. אבל זה עדיין טיפשי. כלומר…"
"זה לא בדיוק לילדות, אלא לאגוזה…" אני אומרת.
"לא אומרים אגוזה, אומרים הנקבה של האגוז." מעירה אחותי.
"לא אמרנו משהו על להרוס לי?"
"שוב סליחה."
"הסליחה שלך לא עוזרת." אני נאנחת בפעם השלישית, "היא לא תשיב אליי את אגוזה."
"למה את בוכה על אגוז?"
"כי… מה אני אגיד לך… זה אגוז מיוחד…"
"מישהי פה מאבדת את המוח?"
" וואי, די!" אני מתעצבנת, "אם כ"כ בוער לך, זה לא אגוז זו ילדה שקראנו לה אגוזה…"
"אה."
"אני בוכה כי… הבטחנו זו לזו, פעם, שנהיה יחד לנצח… ו…" עוד גל דמעות מציף אותי, "והיה מספיק רק מעבר כיתה קטן כדי…"
"די, נו." היא מנסה לעודד אותי.
"אני כל כך מתביישת." אמרתי בשקט.
"רבתם?"
"לא ממש… פשוט…"
ומיד נזכרתי איזו מפגרת הייתי. זה התחיל בטורניר כדורגל… הבנים שיחקו, והבנות עודדו. התוצאה בנתיים היא שלוש שלוש, מתח לא נסבל. ואז היה גול מצד הקבוצה השניה לקבוצה שלנו, שסרבה לקבל אותו. כ"כ התבאסנו. בעיקר הבנות. כי השקענו בקישוטים, שעות של שירים, תלבושות… והכל לחינם.
ואז הגיע הריב. לשתי הכיתות היה אסור לדבר זו עם זו. כמה מטומטמת הייתי. רק בגלל איזה ריב בין הכיתות, נהרסה חברות של שש שנים. שש, שנים!!!
תגובות (1)
אני לא חושבת שהסוף שקוף ורדוד, ממש לא. אני מבינה שאיבדת חברת ילדות יקרה ואני בטוחה שלכולם יש מקרה כזה או אחר שדומה לזה. אבל את יודעת לכתוב ולהצחיק ואז בשורה אחרת – פתאום לרגש.