איליין בלו 3 פרק ו': חזרה להלסארו

"לילה טוב, ארין" אמרתי, נשכבת על אותה ספה מרופטת. מרטיבה אותה בדמעה מלאת אכזבה.
"לילה טוב" היא אמרה, נשכבת על מזרן מאובק על הרצפה.
"אני אתקן את המצב- את תראי" לחשתי לה, אך כבר היא נרדמה. לפתע הבנתי שאני לא יכולה פשוט להירדם ולהתעורר כל יום בתקווה שיהיה טוב יותר- אני חייבת לפעול לתקן את המצב. חשבתי לרגע על טובי, על מה זה הופך אותי ואותו אם אהפוך את המצב בחזרה לקדמותו.
טובי, טובי שלי, נלקח ממני בכוח- אני לא אוותר. קמתי וארזתי תיק- פנס, כמה בטריות בלויות. 3 סטים של בגדים ועוד כמה חטיפי אנרגיה. השארתי לארין פתק:" אני אתקן את המצב, יהיה בסדר את תראי! איליין" כתבתי, יצאתי דרך הדלת החורקת, מנסה להשתיק אותה כמה שיותר. המסע הזה לא הולך להיגמר אם לא אצליח, אם לא אתקן את מה שעשיתי.
"להתראות" לחשתי, מביטה לאחור על הבית המרופט, מתרחק ונבלע אל תוך חשכת-הלילה.
ביליתי את הלילה בהליכה באפלה, השתמשתי בפנס שהבאתי איתי, והתחנה הראשונה- הבית של מירור וטובי. אני זכרתי עדיין איפה הוא ממוקם, 7 בתים בערך מביתי הישן. הלכתי והלכתי, התנשפתי מייאוש ומגעגועים מוקדמים מידי לארין. אך ידעתי שאני לא יכולה לחזור, שאין לי עכשיו לאן לחזור, שאני לא צריכה או אמורה לחזור עד שהמצב יחזור לקדמותו- אולי לי ולטובי… אולי זה לא היה אמור לקרות. התהלכתי ביער שליד העיירה בה אנו חיינו- בין העצים בהם התעוררתי ופגשתי אותו, אותם, את האנשים שאני הכי מתגעגעת אליהם.

"היי, את!" שמעתי קול מוכר, הסתובבתי. מולי נעמדה רעמה ג'ינג'ית ומתולתלת- סקאי. היא אחזה קשת-חצים שחורה, לבשה גופיה צבועה בגוונים צבאיים; מכנס כהה ארוך ועל גבה תרמיל חצים שהתאימו לקשת.
"סקאי?" התקרבתי, היא צעדה צעד לאחור בחשש.
"איך את יודעת את שמי?" עיניה הגדולות הביטו בי בחשד.
"ניחוש פרוע" התבדחתי, אך פניה הרציניות לא הבינו את הבדיחה. "את יכולה להגיד לי איפה אני יכולה למצוא את הלס?".
"הדוד הלס? לשם מה את צריכה אותו?" היא הגנה על הזכות להראות לי את הדרך.
"עשיתי עסקה איתו בעבר שאני רוצה לבטל". היא ניגשה אליי בהיסוס, החזיקה לי את היד ונעלמנו. הופענו בטירה המדוברת. "אז מה עשית ביער?" שאלתי אותה.
"ניסיתי לצוד חיות" היא נאנחה, עולה במדרגות ואני בעקבותיה.
"ללא הצלחה?" שאלתי, ראיתי שלא חזרה עם כלום.
"החיות נעלמו הלילה, היער הזה הולך ומדרדר" סקאי נעמדה ליד הדלת.
"את לא מתכוונת לפתוח את הדלת?" שאלתי ביהירות, הרגשתי שונה.
"לפני זה" היא אמרה, "תדעי שאם תנסי כל דבר מסוכן או חשוד אני יורה חץ".
"אל דאגה, אני לא אעשה כלום- באתי לדבר" הרגעתי אותה ללא הצלחה לפי הבעת-פניה.