הבדידות…

אני יושבת בחדר שלי, לבד, ואני כל כך מפחדת.
אני שומעת את הרעם חזק בחוץ, ואז בא הגשם.
אני מתכסה חזק בשמיכה, ומכסה את אוזניי. מחכה לך שתבוא.
התקשרתי אלייך לפני שעה. אמרת שתבוא, אבל איפה אתה?
בכל פעם שאני עוצמת את עיניי, אני רואה את הפנים שלך, מחייכות אליי.
די ! תצא כבר מראשי, אני לא רוצה לראות אותך יותר.
אני מאבדת את דעתי בכל פעם שאני רואה אותך.
הקול, המגע, מראה פניך השמחות, בכל פעם שאתה מתקרב אלי,אני נשבת שוב ולא מצליחה להתרחק. אך כשאתה עוזב אותי, אני בודדה שוב. עצובה ומרוחקת.
אני משחררת את ידי מאוזני ושולחת לך הודעה:' תשמע, אני החלטתי לעזוב. אני נוסעת עם אבא שלי, למקום רחוק, תשכח ממני.'
אני בוכה. בוכה כי חשבתי שתחזור ותגיד לי להישאר ולא לעזוב. אבל כלום לא קורה.
אני שומעת את דלת ביתי נפתחת, ואז את דלת חדרי. "מור? " שואל אבי ונכנס פנימה.
אני מרימה את ראשי מהכרית ואומרת, "זה בסדר, אבא. הגעתי להחלטה. אני נוסעת איתך."
גמרתי לארוז. זהו, אין דרך חזרה. אני פותחת את הפלאפון ורואה הודעה : "מור? מה קרה?" זה היה יותם.
אני שולחת לו חזרה: "די יותם, זה נגמר. אני לא משנה את דעתי. זה קרה כבר הרבה פעמים, וכל פעם זאת מישהי אחרת, בי, אני הולכת." שלחתי לו את הודעה ופתחתי את דלת ביתי. לכאן אני לא אחזור יותר.