סירופ גלוקוז

"אמא" קראתי בעודי יושבת מול ספר "אמא, יש לנו בבית סירופ גלוקוז?" מהסלון, אמא נעצה בי מבט חושד, "למה לך סירופ גלוקוז?" ענתה בשאלה "להכין משהו, מתוק…." אני שקנית גרועה. "זה בשביל הניסויים שלך, זוהר?" "הוא לא מסוכן" מחיתי "זה לא יפגע בשום דבר" "כמו הביצה הכחולה שהכנת? שבוע לקח לי לנקות אותה מהשיש" היא נרעדה מגועל. "אבל בכל מקרה," היא המשיכה "אין לנו סירופ גלוקוז בבית" אבל היא נעצה מבט חושש באחד הארונות במטבח. מושלם. זה מה שהייתי צריכה.

בשבת בצהריים, אמא הלכה לנוח בחדרה ואבא עבד בחוץ. אני התגנבתי למטבח, פותחת ארונות ומגירות. אני מוציאה בשקט את הסירופ התמים, מניחה אותו וניגשת להביא עוד חומרים. לימון, קולה, קצת פחם, אבא עסוק בשלו בחוץ, לא מבחין בי. אני אוספת את המרכיבים ולוקחת כלים.

אני נכנסת לשירותים ומוציאה את החומרים אני שופכת את מיץ הלימון, דפיקה בדלת. "אני בפנים, אל תכנסו" אני צועקת וליבי הולם. אני נושמת וחוזרת לניסוי, אני מוסיפה גם את הקולה ואת הפחם. אני לוקחת את בקבוקון הסירופ טיפה אחת, כתוב, לא יותר. דפיקה פתאומית נוספת בדלת. אני קופצת וכל תכולת הבקבוק נשפכת לכוס. התגובה חזקה- הכוס רועדת ומתפוצצת וממטירה עלי ועל הקירות את כל תכולת הניסוי.

הדלת נפתחת ואמא עומדת בפתח קרואת עיניים, "זוהר, מה בדיוק קרה פה?"