הממלכות 4

לאונורה ישבה אף היא על מיטתה וחשבה בצער על היגון שהמיטה על לוסי. היא גם ידעה איך לתקן זאת. יהיה עליה לעזוב, מהר. אך משום מה היה לה קשה לעזוב. היא נזכרה בדרך הנה כשרק רצתה לחזור לממלכתה, והנה היא לא רוצה לעזוב. היא הרגישה כאילו היא תשאיר כאן שלושה דברים יקרי ערך לליבה בזמן שתעזוב.
***
כשלוסי התעוררה היא הלכה אל חדר האוכל וכשחלפה על פני אדוארד היא התעלמה מהחיוך שהגניב לה. בזמן האחרון היא הרגישה הרבה רגשות שונים, חשבה יותר מחשבות משחשבה במשך שנים. היא פשוט לא ידעה מה עובר עליה. היא התיישבה לצד משפחתה על הבימה הקטנה ושאלה את השאלות שהציקו לה "איפה הנסיכה לאונורה? ולמה אדוארד ומשפחתו נשארים בארמון כל כך הרבה זמן?" הוריה הסתכלו עליה בהפתעה. היא לא דיברה בדרך כלל, ואם כבר רק כששאלו אותה משהו וגם בתשובותיה לא היו הרבה מילים. והנה היא שואלת אותם שאלה. אמה של לוסי, המלכה איזבלה, התעשתה ראשונה, "הנסיכה לאונורה אינה מרגישה בטוב ונשארה בחדרה. ובעניין האציל הצעיר אדוארד, הוא צריך ללמוד מספר דברים אצלנו בארמון." לוסי הנהנה ושאר הארוחה עברה בשקט. לאחר הארוחה פסעה לוסי בצעדים מתונים אל חדר הלימוד, שם חיכה לה האציל ג'ורג' שילמד אותה ריקוד. היא עשתה את התנועות שוב ושוב אך לא הצליחה לעשות אותם טוב. היא לא יכלה להתרכז בשיעור. האציל ג'ורג' התחיל לאבד סבלנותו, זה היה ריקוד פשוט ביותר והנסיכה לא הצליחה לרקוד אותו. היה ברור שמחשבותיה של הנסיכה נתונות למקום אחר, אבל הן היו צריכות להיות קשורות לכאן. לבסוף קלטה הנסיכה לוסי את הריקוד, אך זה היה אחרי שעות רבות של אימונים. לוסי יצאה מהאולם והלכה לחדר האוכל. בהגיעה לשם ראתה שכולם סיימו את ארוחותיהם. היא ניגשה למטבח והורתה למשרתים להכין לה ארוחת צהריים. היא ניגשה אל החלון והסתכלה על הדרך, לפתע ראתה מרכבה בגווני כחול וטורקיז חוצה את הדרך.הנסיכה לאונורה עזבה. היא אכלה את ארוחת הצהריים בחוסר תיאבון בולט. לאחר הארוחה היא הלכה אל החצר והתיישבה על ספסל עץ בצל אלון. מרחוק ראתה את אדוארד בא. היא התאפקה מלהראות את שמחתה כלפי חוץ.אדוארד התקרב והתיישב לצידה. הוא דיבר אך לוסי לא הקשיבה. בשלב מסוים היא קטעה את דבריו "מה אתה לומד בארמון?! אדוארד אם היה מופתע הסתיר זאת היטב, וענה ברוגע " אני לומד" לוסי התחילה להתעצבן, " אבל מה אתה לומד? למה אתה צריך ללמוד את זה בארמון?!" אדוארד התלבט לרגע או שניים ולבסוף אמר דבר שלא ריצה כל כך את לוסי "כשתצטרכי לדעת, תדעי."
"אבל אני רוצה לדעת עכשיו!" "אני לא מבין מה עובר עלייך לוסי", אמר וקם. הוא בא ללכת כשהרגיש את ידה העדינה מחזיקה בזרועו. "חכה, רגע. מצטערת. אני פשוט מרגישה שקורים סביבי הרבה דברים ואני לא מבינה כלום." "זה בסדר לוסי, אבל אני צריך ללכת", הוא שחרר בעדינות את זרועו מידה והלך. לוסי נשארה לבדה בספסל. היא התבוננה סביבה והרגישה בודדה יותר מאי פעם.
***
סוזן ישבה על מיטתה המפוארת והביטה סביב. הקירות היו צבועים ירוק תפוח והרהיטים בצבעי ברקת. על הקירות קושטו דיוקנות של מלכי העבר של הממלכה השנייה לצד פסיפסים ודברי אומנות. היא אהבה את חדרה. בייחוד את המראה הגדולה שהייתה תלויה ליד מיטתה, על הקיר המערבי. היא הסתכלה על המראה ובחנה בעיון את הבבואה שכרגיל החמיאה לה. היה לה מבט אטום שהסתיר את סערת הרגשות שאחזה בה. היא הייתה יפה, למרות שמלתה הירוקה הפשוטה, היא לבשה אותה תמיד לשינה אבל למרות זאת היא הורידה את שמלתה המפוארת והחליפה לשמלה זו. היא הביטה בשיערה הבלונדיני שהיה עכשיו הפזור, לאחר שפירקה את התסרוקת המורכבת שעליה עבדה המשרתת שעה לפחות. היא בעצמה לא הבינה את התנהגותה, בדרך כלל אהבה להתלבש מהודר. היא הייתה מבולבלת, מעולם לא הרגישה כך, היא אפילו לא ידעה מה באמת היא מרגישה. "את מרגישה עצב, כעס וקצת קנאה" אמר קול. סוזן הסתכלה סביבה בהפתעה אך לא היה איש בחדר מלבדה. "את לא צריכה לחפש אותי אני כאן." נשמע הקול שוב. סוזן הסתובבה וראתה למראה הפתעתה את שבבואתה היא המדברת. "קנאה?", החזירה לבבואתה, "ממתי אני צריכה לקנא? הרי יש לי הכל." "את מקנאה בלוסי", ענתה בבואתה בשלווה שהרגיזה יותר את סוזן. "בלוסי?", גיחכה סוזן בבוז, "למה שאני יקנא בה? הרי מי שצריכה לקנא פה זאת היא! אחרי הכל אני זאת שאירש את הכתר, ואין דרך לשנות זאת." כן, את מקנאה בלוסי ואין דרך לשנות זאת", אמרה בבואתה והביטה בה במבט אילם. "אני לא מקנאת בה", סוזן כמעט צעקה, "היא מקנאה בי! את לא מבינה את זה?!" אך בבואתה הסתכלה בה בשתיקה. סוזן רצתה, שתענה משהו, שהיא תראה לה שטעתה, אך היא המשיכה בשתיקתה. לבסוף צלצלה סוזן בפעמון וחיכתה למשרתת שתופיע, בכדי לסדר את הופעתה. היא הסתכלה מחדש על החדר וחשבה על הדברים שאמרה בבואתה. למרבה אימתה, היא ידעה את מה שניסתה להכחיש. היא קינאה בלוסי.
***
לאונורה התקבלה בחום בארמונה. הדרך ארכה שעתיים מכיוון שמיהרו, אך לאונורה הייתה בכל זאת מותשת. הוריה מיהרו לקראתם והיא חיבקה אותם באהבה. היא צעדה לצידם לעבר הארמון כשדמות מהודרת התקרבה לעברם. אט- אט התבהרה הדמות, וגופו של בחור צעיר ראתה. הדמות קדה לעבר לאונורה שהושיטה לו את ידה, הוא לקח את ידה ונשק לה. "אני שמח שחזרת, הנסיכה לאונורה" אמרה הדמות בהרימה את ראשה. "שלום, סטפן", אמרה לאונורה בקרירות. למה הוא היה חייב לבוא?! נכון שהוא המחזר הרשמי שלה אבל עכשיו לא היה לה כוח אליו. כשנכנסו לארמון מצאה לאונורה תירוץ ועלתה לחדרה. בחדר היו מסודרים המזוודות והדברים שלקחה, חוץ מתיקה האישי. היא פתחה את התיק והוציאה משם ספר. היא פתחה בעמוד שכל הזמן נמשכה אליו משום מה וקראה בשקט " אדמה, מים ודרקון…