משחק גורל

אתם מבינים, לא תמיד תוכניות עובדות כפי שהן אמורות לעבוד. בימי שני שלי, בהם אני לומד מתמטיקה עד 19:15 מהשעה 16:00, אני נשאר בבית הספר שלי, אך הולך בצהריים לאכול במתחם ליד בית הספר.

בדרך כלל אני פשוט הולך בצלצול, אומר שלום לחברים שלי, הולך לשער, הולך למתחם, נכנס לאכול שווארמה במתחם, יוצא מהצד של כיוון תחנת הדלק והולך בחזרה לבית הספר, אבל היום התוכנית שלי קצת השתבשה.

נתחיל מזה שבצלצול גיליתי על ילד שהולך הביתה ברגל. דיברתי איתו קצת, אז קצת התעכבתי בהליכה אל השער. אילולא התעכבתי, הייתי הולך מיד אל השער, ואולי מפספס את העיתוי המתאים. לאחר מכן, הלכתי אל התחנה בה בדרך כלל אני עולה בשאר ימות השבוע הביתה. פגשתי שם חבר שלי שבכלל כבר היה אמור לעלות על האוטובוס ולעזוב, אבל ההסעה שלו עדיין לא הגיעה, אז דיברנו עד שהאוטובוס שלו הביתה הגיע. זה גם כן לא היה אמור לקרות. אילולא היה שם, הייתי הולך למתחם ומפספס את העיתוי המושלם שהיה.

עד כה, שני אילוצים שונים גרמו לי להתעכב בבית הספר ברבע שעה. אילולא הייתי מעתכב, הייתי הולך לשם, קונה את האוכל וחוזר לבית הספר, וכך הייתי מפספס את הכל.

הלכתי לשער – עד כאן שום הפרעה. חציתי את הכביש. עכשיו, בשביל שתבינו, צריכים לעבור שני מעברי חצייה בשביל המתחם. הוא בנוי ממגרש חנייה גדול שמאחוריו כמה מזללות ובצד השני תחנת דלק והמשך הכבישים. אז הלכתי דרך הצד של תחנת הדלק בדרך לאכול שווארמה. הפעם היה תור ארוך במיוחד, ולא רציתי לחכות. זה היה האילוץ השלישי. אז הלכתי לבורגראנץ'. בגלל שהגעתי מהחנייה, עשיתי עיקוף אל כיוון תחנת הדלק אל בורגראנץ', אבל אז אמור לי שיש להם בעיה בטיגון, ואין להם המבורגרים. אז הלכתי. הפעם מהצד של החנייה. כשאני הולך מבית הספר, אני הולך מתחנת הדלק. המחסור בהמבורגרים היה הגורם הרביעי. היציאה מהצד השני הייתה הגורם החמישי.

אז כבר גמרתי בליבי שאלך לגלידרייה, שאקנה לעצמי משהו לגלידה ואלך חזרה לבית הספר, אבל אז הופיע האילוץ השישי: היא הייתה סגורה, אז החלטתי שאלך לארומה.
בדרך כלל אני לא הולך לשם. לא יודע למה.
זאת הייתה הסיבה השביעית.
המשכתי ללכת בצד של החנייה, עד שנכנסתי פנימה.
המשכתי קדימה עד שראיתי אותה.
אילולא הייתי נכנס מהצד של המדרכה, הייתי נכנס לארומה, לא רואה אותה, הולך לבית הספר.
אילו אחד משבעת האילוצים הללו לא היה מתרחש – לא הייתי פוגש אותה בכלל, אבל פגשתי אותה: מורה שלימדה אותי בעבר וכבר לא, והיא היוותה אצלי השראה. היא אדם מקסים, מדהים, יחיד ומיוחד.

השיחה איתה הייתה קצרה, כי היא בילתה עם חברה שלה, אבל היה הרושם שהיא בדיוק הגיעה, כי היא רק התחילה לאכול את ארוחת הצהריים שלה. אילולא גורם אחד היה נעלם – לא הייתי מגיע בזמן או בכלל, אבל זה קרה, ועם זאת, בשיחה הזאת גיליתי סופסוף משהו שרציתי הרבה זמן לדעת.

מצחיק, אבל לפעמים הגורל מסדר דברים בצורה בלתי אפשרית, אבל הופכים למשהו מדהים.