מפורסמת וחצי :-) / פרק 1

“נו, את באה?“ -שאלה אותי ירין, רגע לפני הטיסה.
“אני אתגעגע לארץ.. תני את הזמן.“ עניתי לה.
“נו עוד חצי שנה אנחנו חוזרות לפה בואי כבר הטיסה מתחילה!“ צעקה עליי ירין.
אני אוהבת את ירין, היא חברה טובה. חוץ מברגעים שהיא לחוצה – כמו עכשיו. רצתי למדרגות המטוס ונופפתי לשלום להוריי, ונשיקות באוויר. “בואי כבר מיכל!“ היא צעקה אליי ומשכה בי אל המטוס. במהלך הנסיעה בעיקר צילמנו את הנוף המדהים של העננים. כמה יופי. אם במקרה לא הבנתם, היי, הכירו- מיכל רוס, בת 16, תלמידה טיפוסית מבאר שבע. החברה הכי טובה זאת ירין – זאת שאני טסה איתה ברגעים אלה. אנחנו טסות לניו יורק, לנסות להצליח בתור זמרות מצליחות, כי בארץ לא כ"כ הלך לנו וגם היו הרבה תגובות רעות. אז התכנון שלנו איך שאנחנו יורדות מהמטוס, לשהות במלון היוקרתי לתיירים 'The Plaza Hotel'. הם מחפשים במלון שלושה אנשי בידור חדשים לצוות הבידור של המלון; כדי לקבל את העבודה צריך לדעת אנגלית, לשיר, לשחק, לרקוד, והכי חשוב – להיות מהממת. אני לא יודעת למה זה נחוץ אבל את רב היפות מקבלים לעבודה במקומות כמו ניו יורק, ואת המכוערות זורקים בצד. זה לא יפה אבל אנחנו נעשה הכל כדי להתפרסם, אני רואה את הכותרות בעיתון של חצי שנה קדימה- "ירין רוזנבלום [16] ומיכל רוס [16], הזמרות הידועות והמדליקות התחילו ממלון The Plaza Hotel בניו יורק, מדהימות!" אבל אני רק מפנטזת. הנה נחתנו. ירין ואני עמדנו פעורות פה מהיופי. “חשבתי שניו יורק נראת ככה רק בסרטים“ פלטה ירין. “תתפלאי.“ אמרתי.
הזמנו מונית למלון, והוצאתי את הראש מהחלון, הסתכלתי על העיר הגדולה ורציתי לקפוץ מאושר. הגענו למלון, וליד הקבלה, היה את הדוכנים למזכרות, וכד'. ניסיתי לחפש את המשרדים של ההנהלה עד שירין משכה לי ביד ודחפה אותי למשרדים. התרגשתי כולי. “הבא בתור!“ צעקה המנהלת. נכנס למשרדה גבר חתיך, עיינים כחולות, והוא נראה כ"כ נאה ו.. שקעתי בעיניו. “תגידי מיכל, את בסדר?“ העירה אותי ירין. “בטח למה שלא אהיה?“ קפצתי ממחשבותי. “סתם, כי הגיע תורך כבר ושעה אני קוראת לך. בהצלחה“ צחקה עליי.
נכנסתי למשרד והמנהלת שאלה אותי-“שם?“ "מיכל רוס, 16 מישראל." "ישראל אה? לא שמעתי עלייה." "אז כדאי שתשכילי את עצמך קצת כיי.." מילמתי ולמזלי היא לא שמעה זאת. המנהלת נעצה בי מבט ושאלה בכבדות: "כישורים מיוחדים?" גימגמתי קצת .. "אני יודעת לשיר, לרקוד,יש לי כישורי משחק." "תדגימי לי קצת מכישורי השירה שלך" היא התחילה לשחק בגבות. התחלתי לשיר את born this way של ליידי גאגא. היא החמיאה לי ונתנה לי מחוון. זה היה סגור בתוך מעטפה. פתחתי אותה ו.. "אפ אפ אפ! לא פותחים אותה עד יום רביעי." קטעה אותי. ניסיתי לחבר בחזרה את הדבק ואז יצאתי משם. ביום רביעי אם אני לא עברתי, מעיפים אותי משם!
אבל עכשיו זה תורה של ירין,היא בטוח תעבור. היא שרה יותר יפה ממני אבל בכל מקרה המטרה היא להתפרסם – לא להיות תלויה על מנהלת אחת, יש עוד בתי מלון בניו יורק שאפשר להצליח בהם. לדוגמא- Four Seasons Hotel, הוא מרוויח מיליונים ביום.. אבל הם לא מחפשים עובדים חדשים, על בטוח יש שמה יותר משלושת אלפים ומליינתלפים עובדים.
חיכיתי כמה דקות לירין שתצא. היא יצאה עם המעטפה. נראתה רגועה קצת, ואז רצנו לחדר שלנו במלון -203. פרקנו את המזוודות ואז ירין פלטה משהו לא במקום. "אולי נפתח את המעטפות עכשיו? היא לא תשים לב." הסתכלתי עלייה במבט דואג, "השתגעת?" "אווי נו מיכל היא לא תרגיש בכלום!" "טוב, אבל אל תגלי לאף אחד." פתחנו את המעטפות בעודנו עוצמות עיניים. שפקחתי אותם ראיתי שירין עוד לא פתחה את המעטפה. אולי היא מפחדת.. לא נורא. הסתכלתי במחוון והתקבלתי! קיבלתי את העבודה אני לא מאמינה! צרחתי כמו משוגעת ואז נזכרתי שלא הייתי אמורה לעשות את זה. אז פתחתי עם ירין את המעטפה בעדינות, אבל רגע לפני שפתחנו אותה – "את בטוחה?" שאלה אותי ירין. "אם את לא רוצה אל תפתחי." "לא,אני רוצה.אבל אני מפחדת שאני לא יעבור את העבודה." אל תדאגי. ירין פתחה את המעטפה ונראתה מודאגת. "נו? עברת! איך ידעתי אוהבת אותך ירין." ירין הזילה דמעה, של כאב. "דיי.. אל תגידי ש.." "כן כן.. לא התקבלתי."