הכאב שבאהבה/ פרק 4+5

נכנסתי לחדרי המוזנח והרעוע ושקעתי אל תוך עמקי הכורסה בצבע חום דהוי שכה תעבתי, ג׳ק תמיד אומר שאנו לא צריכים לבזבז את הכסף על פריטים חסרי חשיבות.. סרקתי לרגע את החדר – כיסא מעץ מלא ובהיר , מטבחון קטן ונחמד בצבעי השמנת, קירות מתפוררים במעט שאני כה מפחדת מהם ותמונות מהתערוכות ומשעות הפנאי שג׳ק, האומן הדגול והמתנשא יוצר..
נשמתי עמוק, אנו חייבים לשפץ ולהוסיף מעט חיים למקום המת הזה… אולי הארי יוכל לעזור לנו או יותר נכון לי בשכנוע?
לפתע ראשי הסתחרר ואחזתי בבטני חשה כיצד הדם נוזל מפניי ואני קצרת נשימה רק מעצם הזיכרון באליל היופי הכובש שדיבר אתי מלפני מספר רגעים.. ויותר מזה, הציע לי לבוא למסיבת האוניברסיטה הראשונה בכל חיי במקום להעביר את הערב ברביצה על המיטה לצד רומן קלאסי ישן ועתיק של פעם שאני פשוט מתמכרת ונעלמת לעולמי..
אבל מה שמדהים , שאיני יכולה עוד לחשוב על ספר.. אני רק חושבת עליו! לכל הרוחות.. שייצא כבר מראשי , העניין מטריד וגורם לי לחוש כה נואשת.. לכל הרוחות – מה אלבש?!
לפתע שמעתי רעש חבטה אשר מוטח על גבי רצפת העץ העבה והכואבת.. וגם הכה קרה, כמו בלילה החורפי.. אוי.. הבטן..
צמרמורת הכתה בגבי וחשתי כיצד החור בחזי, הצלקת הנפשית ולא הפיזית והברורה צורבת ושורפת אותי.. גורמת לי לקרוס ולהענות לעצם החיים..
״מה את עושה כאן?!״ לפתע קול נשי ועדין צווח לכיווני, אני מתעשתת במהירות ומרימה את ראשי בבהלה, נערה.
״זה חדרי.. מי את..?״ אני ממלמת בבלבול.. מה היא לכל הרוחות עושה בחדרי?! ואיך היא בכלל נכנסה לכאן?!
״מה..? אבל בקשתי חדר פרטי, לעזאזל עם האוניברסיטה הטיפשית הזו..״ היא מלמלה בחריפות וירתה לכיווני מבט ארוך ובוחן עם עיניה החומות אך האפור הקריר והכה מנוגד גרם לי לקפוא ולהשתתק במקומי, שיערה המתולתל והארוך רפרף על גבי כתפיה ונראה כה מנוגד לעורה הצח כשלג.. אך תלתלי השקד החומים לא הסתירו את הקעקוע הגדול שליד כתפה, קעקוע של.. סורגים..? מה פירושו, למה שבחורה תרצה לעשות זאת? והפירסינג שתלוי על גבי הגבה הימנית נראה כה כואב.. בלעתי רוק, לשפוט אותה עכשיו או לא?
״אז כנראה שאנחנו שותפות״ אני מסכמת בקצרה את המפגש הטעון והמותח והכה לא רצוי הזה ונגשת ללחוץ את ידה ״נעים מאוד, קים פידלס״ אני מחייכת לה חצי חיוך, משתדלת ומקווה שאיני מזכירה את הפחד העז שלי מהילדה הכה קרה וקשוחה הזו, מעניין מה ג׳ק יחשוב על זה..
אני פוסעת לאחור כשהיא מייבשת אותי ופונה לכיוון המטבח, יותר נכון מה היא תחשוב שיש לה עוד שותף.. ועוד גבר..
אני בולעת את רוקי וזה כה שורף ומצמרר.. חיי רק מדרדרים יותר ויותר מיום ליום, אני רק צריכה מקלחת.. כן, מעט להירגע ולצנן את המחשבה התקווה להישאב לעולמי, לתוך עמקי החלומות והפנטזיות ולהיעלם..
״התקלחת כבר?״ אני שואלת את הילדה ששמה עדיין חרוט בראשי בסימן שאלה קטן וכלל לא חשוב, לא שלה זה חשוב.. היחסים קרים וזה הדדי – נפלא.
״כן״ היא עונה קצרות.
״יש מים חמים?״ אני שואלת מעט בדאגה, הדבר האחרון שאני רוצה זה לשהות במי קרח עקב חוסר שיקול דעת של מוזרה אחת..
״ברור״ היא מחייכת בחצי חיוך מקל ואני רצה למקלחת.

הקיפאון המקפיא והמשתק, שגורם לי לדמום ולרעוד במקומי, גורם לי לא להתנתק מהחלון הפרוותי מכותנה לבנה, שריריי מתכווצים בפעם אחת מהירה מידי וקורעת.. כל סערותיי סומרות וזה צורב.. אני מלאת זעם וכעס על הילדה הזו אבל.. עוד חצי שעה ואני אפגוש בו, בהארי..
החיוך כובש אותי ואני פושטת את המגבת במרץ, לובשת את בגדיי התחתונים .. מביטה בארונית הפתוחה לרווחה והקיפאון הבלתי נסבל והמורט כל קצה עצבים חוזר.. מה אלבש?!
שלפתי חצאית עד הברכיים בצבע צהוב וחולצה לבנה עם מחשוף V קטן מקדימה, זקפתי גבה ורק רציתי לצווח ׳טיפשה!!׳ ככה אלך אליו..? באמת..?
אני צוברת עוד רגעי קור ומחליפה לשמלה בצבע וורוד קצרה במעט שהדוקה לעגניי וזה פשוט נראה יותר מידי..
כבר החלתי להתייאש אבל לבסוף לבשתי מכנס ג׳ינס לבן וחולצה שחורה עם כתף נופלת במעט.. זה בסדר, אני מקווה.
״בלי איפור?!״ צווחת השותפה שלי.
״ לא שמעת על לדפוק בדלת..״ אני לוחשת. ״ ולא, בלי איפור״ אני עונה בחדות.
״ נהנית מהמקלחת שלך?״ היא מצחקקת.
אני מעקמת את אפי, בסדר מעצבנת.. גם אני יודעת לשחק במשחק הזה״כן, המון זמן לא נהניתי כך״ ידיי מונחות על צידי גופי ומבט ניצחון עוטר את פניי. היא מגחכת ויוצאת מהחדר , לאחר מספר דקות אני שומעת דלת נטרקת בחוזקה, לאן היא הולכת?

~מנקודת מבט של מישל~
הנערים כבר החלו להגיע ולהתאסף , מתקבצים האחד לצד השני ליד המדורה או הבר משקאות.. רק אני נשארתי בודדה בחדרון הקטן והמאולתר שנמצא במרחק של קילומטר כמעט מההמון וחזרתי שוב ושוב על צעדי הריקוד..
אני יודעת שזהו רק היפ – הופ ודיוק הוא אינו העיקר, אבל חשוב לי להצליח.. חשוב לי להיות טובה ולהוכיח לכולם עד כמה אני טובה למרות הביישנות יתר שלי..
שמעתי צליל של הודעה מהבלאק- ברי, פתחתי אותו.. עוד הודעה מקאט , מה היא רוצה עכשיו?
׳ איפה את? הדייט שלך מחכה – אל תגידי שעבדתי לחינם!׳
נשמתי עמוק בכעס, זורקת את הטלפון לפינה המרוחקת ומנסה להשתלט על ראשי הקודח ועל הדם שמתפרע בעורקיי כתחושת קריעה בלתי נסבלת ומטריפת דעת..
איני רציתי או בקשתי דייט, איני מחפשת חבר.. כל מה שאני רק רוצה זה לרקוד ולהצליח במקביל, איני יכולה להרשות לעצמי להתאהב ולהרוס עוד מערכת יחסים מדהימה עקב אור העובדה הנפוצה..
אני.
החוסר ביטחון , הביישנות שלי, השיהוקים .. אוי השיהוקים הארורים המקשים והכואבים כשהלב מואץ, מדוע זה כה קשה? כה לא רצוי?
אבל כה חסר..
אני רוצה, אבל מתביישת.. מפחדת..
הרמת רגל, גלגול.. פיסוק..
אבל כה לא טובה..
גראנד ז׳טה, סיבוב , כיפוף..
אלפי סרטים התרוצצו בראשי ולרגע.. חשתי כה כאב איום ברגלי, רעש חרדה מחריד.. לא חשתי ברגלי.

~ נקודת מבטה של שחף~
״ וודקה״ פקדתי בקשיחות ללא טיפת רגש על הברמן המסכן בזמן שנשענתי על גבי הבר השחור, התבוננתי מסביבי וכל המחזה הזה נדמה לי כה מגוחך.. כאילו שהחיים באמת כה קלים, מגניבים ומסעירים מלאי ריגוש כמו הסרטי נוער הזולים הללו.. אילו ורק היו באמת מוכיחים את הגאונות שלהם היו חודלים מהבחירה הטיפשית חסרת כל טיפת חשיבה הזו.
הברמן הגיש לי את כוס הוודקה טעונת הקרח הקר והעז , מושלם.. זה בוודאי יעזור לי לשכוח למה אני כאן..
השתתקתי ותחושות של כעס היכו בתת ההוקרה שלי, לגמתי במהירות, נותנת למשקה העז לשרוף בגרוני כשריפה ולכל כולי לקרוס ולהחרב עד עפר.. לתת לו לחדור לכל העורקים והמערכות.. לגרום לי לחוש צעירה חכמה חסרת דאגות, אני מאגרפת את כף ידי לאגרוף נוקשה, נו- שיחדור כבר למוח!
אבל זה לא עוזר אלא רק מקשה.. הדמעות עומדות בגרוני, כגוש חונק וכה לא רצוי.. נשמתי עמוק בכעס עצמי רב – לא!! פקדתי על עצמי, איני אבכה.. לא כאן , לא לפני כולם.. איני אבכה בגלל האנשים הזרים הללו שלצערי הרב אנו חולקים קשר דם, זרקו אותי לאוניברסיטה המסריחה הזו רק בשביל להיפתר ממני כי הרי אני כלום בשבילם.. הם לא שמים עליי, אין להם זמן אליי!
״ היי יפהפייה, הכול בסדר?״ לפתע קול עמוק וצרוד במקצת קורא מאחוריי. אני משתעלת עמוקות ואומרת בקצרה . ״לא עניינך , לך״
״ אבל זהו בר חופשי.,״ הוא מגחך.
״ אז שתה ותעזוב אותי בשקט״ אני ממשיכה לתקוף הוא מסובב אותי אליו ועיניים בצבע חום שוקולד עמוקות וכנות , אמינות.. מתבוננת לעברי, שיער שחום יוצר מזכרת כובשת לעיניו ושפתיו כה מגרות.. אני נושכת את שפתי התחתונה ומוצאת עצמי חסרת מילים וחסרת מחשבה.
״ היי קטנה, זאין מאליק .. ואת?״ הוא שואל בחצי חיוך.
מה..?
רגע , איני מרוכזת וזה לא טוב.. חייבת להיות בשליטה , חייבת!
״שחף״ אני עונה קצרות וצועדת לכיוון המדורה, חייבת לחמוק מהעיניים הללו אבל כה נמשכת בו זמנית כמגנט.
״ לאן את הולכת?״ הוא שואלת בבלבול ומתאים את קצב הליכתו לקצבי.
״ לא עניינך, עזוב אותי לנפשי״ אני יורה בקשיחות ושופכת את שאר הוודקה לאש היוקדת, היא מתגברת ואלפי להבות מתנוצצים בלילה השחור חסר הכוכבים.
״ העניים שלך זוהרות כשאת מביטה באש..״ הוא ממלמל כמוקסם.
אני מגחכת ולוחשת לאוזנו, כך שבטני שעונה על גבי אגנו , אפו טמון בשערי וזה מרגיש ונראה כה נכון.. כאילו ואני במקום הנכון ובזמן הנכון, הרטט החשמלי..הצובט מכרסם העור.. אבל.. אוי אלוהים זה כה מענג.. וריחו כה ממכר ומכשף.. – לא, אני חייבת להפסיק עכשיו!
״ אתה לא טוב בלפרטט , המשך לשיר..״ אני מקניטה אותו.
״ אז אני אשיר לך״ הוא מגחך.
״ מה?!״ אני שואלת בבלבול, אבל הוא מושך בידי וגורר אותי אחריו , אנו כלל לא מכירים.

~ מנקודת מבטה של קים~

חשתי כה קטנה , כה לא רצויה ושייכת בהמון שרק התבונן בי בגיחוך ובבוז, רק רציתי ללכת ולהיעלם.. לא להיות חלק מההצגה המביכה הזו על חשבוני.
אבל לפתע, בין כל ההמון ראיתי אותו במבט מלא הביטחון והרציני, יפה טוהר מתמיד.. עומד ומביט באש שבקבוק בירה בידו, שרירי בטני התכווצו ומראהו האלילי וחסר כל טיפת אנושיות הכה בי בחוזקה ולבי האיץ בכאב.. ראש הלם וקדח בחוזקה ועוד רגע התעלפתי.. למה.. למה יש לו כזו השפעה אדירה עליי והוא עדיין לא הביט בי אפילו..?
לפתע הוא הרים את ראשו והביט בי, בחיוך הזה.. עם השיער שאני כה משתוקקת להעביר בו יד.. אוי הארי..
חשתי קצרת נשימה, הוא התקדם עם הצעידה הגברית הזו וקרביי להטו.
״ היי שוב, מה הוא שמך?״ הוא שאל בגיחוך.
״ קים..״ פלטתי קצרת נשימה.. זה הולך להיות ערב טוב..