הכאב שבאהבה\ פרק 3

"שלום לך, אני רואה שהתעוררת.. קוראים לי הארי" הוא אמר בשחרור מסחרר.
חשתי משותקת, עיניו הצטלבו בעיניי בחדות אך ברכות מלטפת ונינוחה, עיניים בצבע ירוק עמוק כדשא טרי ורענן, למרות שהיו בצבע ירוק הן נראו כה כנות.. כה נדירות בהבזק האור שנצץ דרכן, באותו הרגע שפגשתי בעיניים האלו שכחתי מהזיכרון האפל, או מהצלקות או מכל האירועים המצערים שקרו לי, פתאום חשתי כיצד העולם דומם מלכת ואלו רק אני ו.. הארי נמצאים כאן, והכול מושלם עכשיו, הכול טוב חסר כל דאגה, הדיכאון בין רגע נשכח, הכול נשכח, חשתי שהתחלתי את החיים מחדש והוא הסיבה שקמתי כל יום בבוקר, כאילו וכל חיי חכתי רק לפגוש באותן זוג עיניים אשר לא נראו לי מעולם, לפגוש על מנת להרגיש..
להרגיש מוחזקת בזכותן.
להרגיש שזהו כבר אינו כוח המשיכה אשר מחזיק אותי על פני כדור הארץ, אלא הוא – הארי והזוג עיניים אשר גרמו לי אפילו.. לחייך, פשוט חייכתי ללא סיבה מצחיקה.
הוא חייך לפתע, חיוך אשר האיץ את דופק לבי, שערותיי שמרו בכל מקום שהן יכולות, לא היו לי פרפרים בבטן, לא היה שם כלום.. אני חושבת, כי באותו הרגע כל מחשבותיי ורגשותיי סבבו בין רגע אך ורק סביבו, חשתי כיצד כל הבלאגן מסתדר בעצמו, הרגשתי באותו הרגע שאני חייבת רק לגעת בו.. להרגיש שהוא אמיתי, שאני כרגע אמתית, שלא הכול הזיה.. אך לא משנה עד כמה זה היה בגבול הדמיון והמציאות, לא רציתי להתעורר או לישון, רק רציתי להישאר כך במשך שבועות , חודשים, שנים , ללא מילים רק להביט כך, לחייך מחדש בזכותו, להרגיש מוחזקת, להרגיש שוב כיצד כל תנועה או מילה אחת קטנה ותמימה שיוצאת דרך פיו שולטת בי ומשנה אותי יחד עם שינויו.
לא יכולתי לתאר אפילו לעצמי עד כמה התגעגעתי להרגשה הזו, אך הפעם.. זה לא לקח זמן, הרגשתי.. אני חושבת שחשתי מאוהבת תוך שנייה, ללא היכרות, פשוט הרגשתי כל כך טוב לידו, הרגשתי אש בוערת בחוזקה בינינו, הרגשתי שיש משהו מיוחד אשר לא נראה לעין אך מורגש כה בחוזקה בלב.
רגע.. הלב שלי פועם? אני מחייכת? אני .. מאוהבת?
כל כך המון זמן לא הרגשתי כך או נהגתי כך שאיני בטוחה אם זה באמת או לא, אם זו סתם עוד הרגשה של הרגע בגלל שעומד לידי אדם אשר נדמה כמלאך אשר נשלח אליי, איני בטוחה אם הוא מרגיש כך או רואה בי כמשהי לא שפויה אשר משותקת אך מחייכת..
אני חסרת כל וודאות, חסרת כל תחושת זמן, חסרת כל.. אך אני מרגישה שזכיתי, כי הוא עומד לצדי, אליל היופי והחן, עיניו נדמות לי כמקור אור ליופי ולביטחון העצמי..
איני יודעת מה פירוש הדבר, אני לא ממש בטוחה בכלום, אני רק יודעת שעדיין נותרתי דוממת וזה לא הרגיש לי רע אלא מדהים, מושלם, מעבר לכל הרגשה שציפתי או רציתי להרגיש, הייתי בטוחה שכשראיתי שפתיו זזות במקצב מושלם, שפתיים אדמדמות מגרות שכאלו.. כה השתוקקתי לנשק אותו, איני יודעת איך , למה או כמה אני רק יודעת שזו פעם ראשונה שזה קורה לי..
"שלום לך חמודה". אומר אחד עם שיער שחור אשר עדיין לא מצליח לנתק את מבטי ממבטו של הארי, לרגע הוא מפנה את ראשו ואני קצרת נשימה ובמהירות חוזר להביט בי..
"אני נייל, אבל את בוודאי מכירה". אמר נער בלונדיני בזמן שקפץ על גבי הארי וכל החמישה צחקקו, מלבדי, זקפתי גבה מנסה עד כמה שיותר לא להראות את הרגשות.. אלוהים אדירים, רק לא שקיפות!
"אתה בטוח? אנחנו בקושי מכירים.." מלמלתי וחשתי כיצד הסומק הטבעי שלי מתפשט על כל פניי בחוזקה ובכיעור כמובן.
"ובגלל זה אני חושב שאנו צריכים להכיר". הסביר ברכות.
"עזוב את הילדה המסכנה". אומרים הארי ועוד משהו עם שיער חום מגולח, הארי מתקדם על מנת ללחוץ את ידי ואני מושיטה לו בחזרה.. כה ברצון , הוא גרר זאת לחיבוק קצר. כשהרגשתי את ידו אשר עוטפת את גבי בקטיפתיות חלומית, או כשהתחממתי יחדיו עם חום גופו הנעים או כשחשתי את נשימותיו הטובות על לחיי, הצמרמורת השתלטה על כל איבר או שערה בגופי אך תוך כידי זרמים של גלי חום ואהבה חפו אליהם.
לא רציתי להתנתק , ובלי שום קשר לרגשות שלי הגוף שלי עצמו היה מקובע אליו במסירות ואהדה מלאה, לא יכולתי להשתחרר ממנו, לא יכולתי לתת לו ללכת, רק רציתי להישאר מחובקת עמו, לשבת לצדו, להסתכל בפנים האלו..
"לואי, או לו.. איך שמתחשק לך, רוצה גזר?" הנער האחרון בחבורה נדחק בינינו בזמן שהוא שולף גזר מבעד לתיקו.
"לא תודה.." לחשתי, ואז הפניתי את ראשי אל הארי. "רק רציתי להודות לך.." מלמלתי ובלעתי את הגוש שבגרוני.. למה זה כה מטריף ומלחיץ כל המצב הזה..?
"אני מיד חוזר חברים". הוא אמר להם כדרך אגב וסימן לי לבוא אחריו, צעדתי בעקבותיו.. לא יודעת לאן הולכת.. חסרת חשיבה.. אך כה מוצפת ברגשות שמהדהים בכל פיסת עור, בכל עורק ותא ומערכת.. אוי.. אלוהים אדירים.. השרירים מתכווצים ונקשרים בפעם אחת כואבת וקורעת לגזרים אבל הכול מפשיר.. הקיפאון הבלתי נסבל, המייסר אבל הכה מענג בו זמנית נשכח ונעלם כשהוא אוחז בידי ומסמן לי להתיישב לצדו.
עץ האלון גרם לשמש במעט להצליף על גבי ראשנו, אבל אני אוהבת את חום השמש.. לפעמים הגשם הוא בלתי נסבל ויותר מידי.. אבל זה כלל לא חשוב כרגע, אנו יושבים יחדיו על הדשא.. כשיש לי מבחן ללמוד אליו לקראת מחר, כשאני אמורה להכין עוד מעט ארוחת ערב.. אבל זה כה לא חשוב, דבר לא יכול לעצור אותי מלהישאר כאן לצדו, והקרבה הזו.. האש שניצתת בכל מבט מורגשת כה בחוזקה..
הוא מעביר יד בשערו ושולף את חיוכו הכובש. "על מה את מודה לי?" הוא שואל.
"על כך שעזרת לי.." מלמלתי ונעתי מצד לצד באי נוחות, הוא לעומת זאת נראה כה נינוח, גברי, משוחרר ומדהים.. אוי.. עד כמה אני מרגישה שאני נמשכת לאדם הזה שאני בקושי מכירה.. רק ממבט זעיר.
'תנשמי קים..תנשמי..' נסתי להזכיר לעצמי.
"זה היה מחריד מה שעשו לך שם". הוא אמר בקול קר וחרד.
"זה בסדר.." לחשתי. "אבל למה עשית זאת? אתה לא מכיר אותי..?"
"את באמת חושבת שהייתי משאיר נערה צעירה כך לבדה במצב שכזה? יש לי לב למרות הכול.. זה פשוט הדבר הכי הוגן ונכון לעשות". הוא הסביר במשיכת כתפיים.
הלמרות הכול שהוא אמר מעט מציק לי.. מה זאת אומרת? אבל לא, איני יכולה לשאול אותו זאת.. איני אחדור לפרטיות שלו..
"אתה זמר נכון?" אני שואלת בחצי חיוך.
"כן בהחלט, את מעולם לא שמעת על הלהקה 'וואן דיירקשן' ?" הוא שואל מופתע ועיניו פעורות לרווחה.
אני מנידה בראשי ומסמיקה עד שנדמית כעגבנייה טעימה ועסיסית.
"זה חדש.." הוא ממלמל. "בכל מקרה, אני והמוזרים שראית מקודם.. אנחנו הלהקה הזו".
"ומה אתם עושים כאן?" אני שואלת בבלבול, באמת מה מעשיהם כאן?
"בקשו מאיתנו להדריך בקורס מוזיקה במשך חודשיים..". הוא הסביר כדרך אגב והתקרב אליי במעט. "אשמח להדריך אותך.." הוא לחש לאוזני.. קרביי להטו ובטני נקשרה וגרמה לי לקוצר נשימה מהיר, לבי הלם בפרעות ודמי התפרע בכל גופי.. היינו מאוד קרובים והאגן שלי נגע בשלו, אלוהים אדירים.. זה כה מדהים, המבטא שלו שמכה בי שוב ושוב.. העיניים הללו, השיער.. הוא מיוחד..
נסתי להאיץ את נשמתי אבל לשווא, ראשי קדח ורעדתי לרגע מהצמרמורת הקרירה, הכואבת.. אבל זה כאב כה טוב..
"לצערי, איני זמרת או מנגנת על כלי מוזיקה מסוים.." אני ממלמלת ובאמת ובתמים, פעם ראשונה בכל חיי – מרגישה אכזבה בגלל זה!
"באמת?!" הוא שואל שוב מופתע. "את בחורה מאוד מפתיעה.."
"סך הכול לא שרה ולא שמעה על הלהקה שלך.. אני בטוחה שאיני עדיין ראויה לתיוג הזה". הסברתי במשיכת כתפיים מעט נעלבת.
"אני מוכן להתערב שאת כן, אבל זה לא חשוב עכשיו.. היום בערב שמעתי שיש מסיבה בחוף שליד האוניברסיטה, אני בטוח שכל החברים שלך יהיו שם.. רוצה לבוא אתי?" הוא הציע בחצי חיוך.
החבר היחידי שיש לי נמצא הרחק בארצות הברית.. כיצד אגיד לאדם כה נערץ כמוהו שאני כנעל בית ישנה וחסרת כל משמעות לצדו, כפיסת נייר שעפה לאיטה ברוח.. ללא כל תוכן או חומר שכתוב על גביה.. סתם עוד דף שגרם להכרתות של עוד עץ.. עפה לי ברוח, אבל שוקעת כה המון.. כה נרמסת..
כיצד אומר לו שהוא לא רוצה להיות אתי בציבור?
"איני בטוחה שזה רעיון טוב.." אני פולטת בלחש, התרוממתי בכאב והתקדמתי לכיוון קומת הכניסה, הגיע הזמן שאתקלח.
"חכי רגע, למה לא? את נראית לי בחורה שאוהבת ללמוד וזה טוב.. אבל צריך לדעת להינות לא?". הוא שואל בצחקוק אבל בעיניו אני רואה שהוא בהחלט רציני..
הוא.. הוא באמת רוצה שאבוא אתו?
אני קורנת ורוצה רק לקפוץ במקומי מרוב שמחה אבל שותקת.. מה לומר לו.. כן..? לא..? אולי..? את האמת..? את השקר..?
'תגידו לו כן!!!' צווחת עליי בכעס ובהאשמה על הרשלנות יתר שלי תת ההוקרה שלי, אוי שתסתום כבר.
"כן". אני אומרת בלחש.
"נהדר, אני אראה אותך שם?" הוא שואל בקריצה.
"הסתבר שכן.." מלמלתי.