הבת של .. | עונה 1 – פרק 1 : הגילוי

החלטתי לעלות פרק אחד של ספר שאני סיימתי לכתוב ,
הוא בהשארת " פרסי ג'קסון " .
מצאתי אותו , במגרה , לאחר מלא זמן ..
אז אני בחרתי לעלות אותו לפה , אחרי ששיפרתי אותו .
כתבתי אותו אחרי הספר הראשון , " גנב הברק " , ככה שזה לא כ'כ דומה ..

פרק 1 :
הבטתי במי שהכרתי , אלו הם הורי , לא איזה אל אולימפי ..
הנדתי בראשי , סירבתי להאמין בזה . סתם עובדים עליי , התחלתי לחפש את המצלמות שבטח מוחבאות איפה שהוא בסלון . דיי , לא יכול להיות .. וגם עם כן , אני מניחה שהיו מספרים לי יותר מוקדם .
פלטתי נחרת צחוק – " נו , הבנתי .. איפה המצלמות ?" שאלתי , מצפה למחיאות הכפיים ואולי אפילו לאיזה מפורסם שיגיח ויגיד שמתחו אותי — אבל כלום . אבא שלי , לכאורה , רק מתח את פניו לזווית עצובה . התנשפתי בהפתעה , לא .. לא יכול להיות , חשבתי . " את-אתם .. רציניים ?" שאלתי , וגמגום התחיל להכנס לדברי . דפקתי את ידי על השולחן בעצבנות , נוהמת , הבטתי להורי המאמצים בעיינים . עכשיו הכעס השתלט על דבריי וגרם לדמעות פתאומיות לצוץ – " אני לא מאמינה לכם ! אינמצב .. – " השתמשתי במילת הסלנג – " לא ! פשוט לא . תביאו לי הוכחה !" ביקשתי . אני לא מאמינה להורי , למי שגידל אותי . גוש דמעות חנק אותי ואיים לפרוץ בטרוף .
התחלתי להתנשם ולהתנשף , לפלוט נחרות צחוק , לא באמת — לא יכול — ..
" זה למה יש לי דסלקציה ?" צעקתי , " זה למה אני שונה ?" ידי תפסו את ראשי , מושכות בשיערותי הבהירות ומאיימות לתלוש אותם מראשי . " למה לא סיפרתם לי לפני ?.. " שאלתי , כנועה . הכאב של האמת צרב בעורי .
" ככל שאתם גדלים , החצויים , וברגע הידיעה שלכם , הריח שלכן מתגבר והמפלצות הרודפות אחריכם מוצאות אותכם ביותר קלות ! אמא לא מוצאת עבודה חדשה , אנחנו עוברים בגללך !" אמר אבא . סליחה , טום . הוא הרגוע בין כולנו . רצתי לחיקה של איזבל , האמא שגידלה אותי , ונתתי לגוש המאיים לפרוץ מגרוני ולהרטיב את לחיי הסמוקות .
איזו מתנה מקסימה ליום ההולדת שלוש עשרה ..

ישבתי במכונית . תיקים ומזוודות נמצאים לידי , מחכים לפריקה . כדי שאהיה מוגנת , אני צריכה לעבור למין מקום כזה , מחנה , שם יש עוד כמוני .
אתמול סבלתי את הגילוי , את הפרדה מהורי , את הכאב שצרב את עורי כמו ברזל מלובן ; ברזל מלובן של אמת . איזבל וטום , אלה שגידלו אותי עד עכשיו , ישבו מקדימה . שמעתי את יפחותיה של איזבל , חלושות . טום שתק . כאב לי ששתק , לא רציתי שישתוק ! לעזאזל , חשבתי , להגיד שאתה מצטער אתה לא יכול ?
אלפי שאלות צצו במוחי ; מי ההורה שלי ? ההורה האולימפי שלי ? האם הוא יודע שאני ביתו , או בכלל ביתה ? האם הוא מכיר אותי בכלל ? אני שונה עכשיו .. הרמתי את מכנסי הג'ינס שלי למעלה . מעניין כמה ילדים עברו את זה ..
איזבל הסתובבה לעברי ונתנה לי את האוזניות שלי ואת הלפטופ שלי , שם ערכתי שירים .
מילמלתי – " תודה , " – קלוש והקשתי את הססמה , מרכיבה את האוזניות ומתחילה לערוך רמיקסים שהכנתי ; זה פשוט מרגיע .
ואז נשמע – "בום !" מה זה לעזאזל ? חשבתי . יצאתי מהמכונית במהירות , פועלת לפי האינסטינקטים שלי . ואז ראיתי את זה ..