טוקיו חסר הרגשות פרק 11

אני לא מבינה כלום. לא מבינה למה אני צריכה להיות קיימת. לא רוצה כוח. טוב היה לי כשחשבתי שאני רגילה. מאיפה הוא בא? מי אני? לאף אחד אין תשובה לזה. אבל אני צריכה להוריד את הטבעת. זאת לא אני. אבל… היא לא יורדת!!! "היא לא תרד, גם אם תנסי לעקור אותה." אמר קול. נגע לי בלב, טוקיו הזה. זאת תחושה שמעולם לא הרגשתי. "אני יודע.. שזה קשה." אמר טוקיו. הוא התעורר. הוא בטח סתם היה עייף ממקודם. הוא לא הביט בי. "בסוף את תתרגלי. בעזרת השאר. אבל עכשיו… אל תנסי להסתבך." הוסיף טוקיו. הוא הביט בי, ואמר: "chyio sama…" (תרגום: צ'יו סאמה….) שאלתי אותו: "מה?" הוא בלע את רוקו. "daisuki." אמרתי לו לפני שהוא הספיק לדבר. (אני לא הולכת לתרגם את ה-daisuki, אין לי זמן) הוא נאנח ואמר: "הוצאת לי את המילים מהפה." הוא התהפך. "לכי לישון, בבקשה." אמר טוקיו. דמעה אחת ירדה לי מהעין. הוא עדיין ללא רגשות? איך הוא יכול לעשות את זה כשאני התוודתי בפניו! נרדמתי. "נו קומי, את צריכה ללכת לבית הספר." העיר אותי טוקיו. הוא כבר היה לבוש במדים. "מה השעה?!" שאלתי אותו בבהלה. "כמעט שמונה, רוצי כבר." ענה טוקיו וסידר את שיערו. רצתי לשירותים, שטפתי את פניי ורצתי להתלבש. סידרתי את השיער לקוקו גבוה, לקחתי את התיק ורצתי עם טוקיו לתחנת הרכבת. היא כמעט נסעה. אני וטוקיו הצלחנו להכנס. "טוקיו!" קראה מיו ובאה עם קאיטו. "Ohayo!" אמרה מיו (תרגום- בוקר טוב) השבתי לה באותה מילה. היא שאלה אותי: "אנחנו נקרע להם את הצורה היום במחניים, נכון?" "ברור!" עניתי לה. כולנו התיישבנו. טוקיו וקאיטו קשקשו על מה שקרה אתמול, אני ומיו צחקקנו על מה שקרה לפני שבוע. הרכבת עצרה, וכולנו הלכנו לבית הספר. פניה החיוורות של ארוקה עשו לי לא טוב. באמצע שיעור מדעים ארוקה התחילה לבכות. רוקו אחיה הגדול הגיע לכיתה וביקש: "המנהלת צריכה לראות את צ'יו, מיו, טוקיו, ארוקה וקאיטו. בדחיפות." קמתי. כל השאר קמו גם כן, ארוקה ניגבה את דמעותיה והלכה אל רוקו. רוקו אמר: "נצטרך לברוח." הסכמתי מייד. ככה גם השאר. כולנו הלכנו… יואיקה צעקה: "hi! konin'chiwa!" (תרגום- היי! שלום!) ומייד חשיכה מוחלטת.