הפנימייה – פרק 168 – ספיישל ג'סטין ביבר

•מותק, מותק, מותק, הו! – חלק א'•

"היי, ישראל, תגיד," אמר לי ארצות הברית. "איזו חולצה יפה יותר?"
אז כן, ארצות הברית התחיל לשגע אותי עם הבגדים שהוא ילבש לקראת דייט עם איזו בחורה.
"אתה מודע לעובדה שבשניהם אתה נראה מזעזע, נכון?" שאלתי.
"לא!" הוא צעק, ודמעות עמדו לו בעיניים. הוא דחף אצבע לגרון והקיא.
"אני אקיא את הנשמה שלי!" הוא קרא.
"אין לך דייט חשוב?" שאלתי.
"אולי," הוא הסכים.
"בכל מקרה, אתה לא בחורה. פשוט תלבש משהו."
"שיהיה," הוא אמר. בסוף הוא לבש את החולצה הכי מזעזעת שהייתה יכולה להיות (החולצה של צביקה פיק), והוא הלך משם לדייט.
ברזיל עדיין שיחק כדורגל בחצר כך שסופסוף היה לי חדר לבדי. נשכבתי על המיטה, עצמתי עיניים ודחפתי אוזניות לאוזניים והתחילה לשמוע מוזיקה שאני עצמי חיברתי… את המילים… על שירים יווניים… עם מילים סתומות… בשקל תשעים… נו באמת, די לשפוט אותי!
"היי, אתה!" קרא בחור.
"אני?" שאלתי.
פקחתי חצי עין ובהיתי באיש שנכנס פנימה.
"מי אתה?" שאלתי. "איך אתה יודע את השם שלי?!"
"לא אמרתי את השם שלך…" הוא מלמל.
"אה…" עניתי. "זה מסביר המון דברים, אתה יודע."
"כן," הוא אישר. "בכל מקרה, הגעתי הנה בטעות. אתה יכול להראות לי איפה נמצאת פסטהפזוליסטן? יש לי הופעה שם."
"אתה די התבלבלת," אמרתי. "זאת פניימית 'ילדי העולם'."
"אוף," הוא אמר.
"מי אתה?" שאלתי שוב.
"ג'סטין ביבר," הוא אמר. "אבל אתה יכול לקרוא לי ג'סטין ביבר."
"אין בעיה, ג'סטין ביבר," אמרתי.
"אתה יודע, יש לך קול נחמד," הוא אמר.
"באמת?" שאלתי.
"בטח," הוא הנהן במרץ. "בוא, אני אלמד אותך להיות זמר."
"הידד!" קראתי.
הוא תפס אותי ביד והלך איתי עד לפסטהפזוליסטן. אלוהים יודע איפה זה.
בסופו של דבר הגענו לאולפן הקלטות.
"אני אשמיע לך מוזיקה ואתה תשיר את המילים שרשומות על הדף, בסדר?"
"בסדר," הסכמתי.
המוזיקה התנגנה.
"אני אוהב כרוב, אני אוהב שניצל, אני אוהב דברים שמתחילים באות ל' סופית…?"
ג'סטין הנהן.
"אני… לא מבין את ההגיון כאן," אמרתי.
"נו, תשיר כבר את הפזמון!"
"אהה…" רפרפתי מהר על המילים.
"מותק, מותק, מותק, הו! יא מותק, מותק, מותק, הו!, אה, מותק, מותק, מותק, הו! להלהלהלהלהלה!" שרתי.
"מעולה!" קרא ג'סטין. "עכשיו אנחנו רק צריכים לעשות לך מייקאובר."
"מה כל כך נורא בבגדים שאני לובש?" שאלתי.
"לא מספיק טוב," אמר ג'סטין. "בוא."
הוא לקח אותי למאפרת שהתחילה להלביש אותי ולאפר אותי ומשם המשכנו הלאה.
"בוא נאכל צהריים יחד," הוא אמר לי.
כאשר פתחנו את הדלת, ראיתי את ארצות הברית יושבת ליד שולחן עגול עם המבורגר על הכיסא שמולו ומול כל אחד מהם צלחת עם המבורגר.
"אני מקווה שלא אכפת לך לאכול את בני מינך," הכריז ארצות הברית לאהובתו שהייתה עשוייה מבשר וחסה. "לי אין בעיה לאכול את עצמי."
רק בשביל להוכיח הוא התחיל לכרסם מהזרוע שלו.
"אני… מעדיף לדלג…" מלמלתי לג'סטין.
"אם כך, חסר רק דבר אחד לפני ההופעה החייה!" הוא הכריז.
"שזה…?" שאלתי.
ג'סטין רק הביט בי בחיוך ממזרי, כאילו הוא יודע משהו שאני לא יודע, אבל אם הוא יודע ואני לא, סימן שהוא ידען, אבל אם אני לא ידען, אז אני כנראה ההיפך מידען, אבל להיות ידען לא אומר שאתה מדען, אז אני לא בהכרח מדען, כלומר, אני לא פיזיקאי, אבל אמי הביולוגית הייתה כימאית, ואבי הביולוגי היה פיזיקאי, אז אני בהכרח שילוב בין כימיה לפיזיקה, כלומר אני פיזיקאי של החומרים או חומרים של פיזיקה, אבל אסטוניה עוד לא נתן לנו חומר למבחן בפיזיקה, אז אני כנראה פיזיקאי של החומרים, אבל אין לי שום חומר מלבד הסמים הקלים שהולנד נתן לי כמתנת יום הולדת, כלומר, אני לא ידען וג'סטין כן.
"בסדר," עניתי. "ג'סטין – הפוך אותי לכוכב!"