לא מיוחד מדי

תמיד אמרו לי שאני מיוחד. עוד מגיל ארבע. אף פעם לא האמנתי למי שאמר את זה. אולי כי הייתי צנוע או אולי כי סתם לא האמנתי. אבל עכשיו, זה כבר לא משנה. זה כבר לא משנה כי בגיל עשרים ושש אף אחד לא נותן לי את המשפט "אתה כל כך מיוחד" וצובט לי בלחי. אני לא מתגעגע להרגשה המביכה הזאת אבל אשקר אם אגיד שהיא לא חסרה לי.

גם עכשיו אני לא מאמין שאני מיוחד. כי אני יודע שיש עוד אלף כמוני עם בדיוק אותו סיפור. אולי שמות שונים ומראה קצת אחר אבל זהו.

הסיפור שלי באמת לא מיוחד. הורים גרושים, תלמיד מצטיין, קצין בצבא ועכשיו סטודנט. כמו כולם, גם אני מאוהב במישהי שלא רואה אותי מאז התיכון ולא עושה עם זה כלום. ובשביל הכנות, אני גם לא רואה אותי עושה צעד.

להגיד את האמת, אני תמיד מקווה שתהייה איזו תפנית מעניינת בחיים הרגילים שלי שתסחף אותי למקום מיוחד וסוף סוף אני אצא מהקבוצה הזאת של אלף אנשים עם בדיוק אותו סיפור.

כרגע אני עדיין מחכה לתפנית הזאת. אולי מתישהו היא גם תתגשם. אבל אני תמיד אוהב לחשוב שיש איזה מישהו מהאלף אנשים שהם כמוני. אבל המישהו הזה יושב כרגע בדירה הפרטית שלו, עם תעודת הצטיינות על הקיר ולצידה תמונה מטקס הקצונה שלו, חושב על כמה כיף זה להיות סטודנט. ולצדו, על ספה שחורה מעור, היא יושבת. זאתי שהוא היה מאוהב בה מאז התיכון. כרגע, הם רק יוצאים. אבל מי יודע לאן זה יתפתח…