הפיפל הכי טובים שיש פרק ראשון- לפני הדייט

"תגיד לי, מה אני עושה אם בחורה הזמינה אותי לצאת לדייט?" שאלתי את אחי הגדול. הוא הסתובב אליי, זאת אומרת הפנה את ראשו מהספר בפעם הראשונה בחייו ונעץ בי מבט משועשע עם גבה בהירה ומוררמת במושלמות. גירדתי את ראשי במבוכה וחזרתי אל הארון, קברתי את פניי באיזו חולצה ורודה שסבתא שלי קנתה לי. מגרדת נורא.
"מי תצא איתך, יא אמבציל" היא צחק וחזר אל הספר.
"פיניקה מו'4" חייכתי בסיפוק והצאתי את ראשי מהארון. אחי קם מהמיטה בצעדים נוקשים וניגש אליי, מבטו אדיש.
"פי-ינ-ניקה?" הוא גמגם במים קול מתכתי.
"לא הייתי צריך לספר" מלמלתי ביובש, החזרתי את ראשי אל הארון ניסיתי למיין את החולצות שסודרו רק מלפני חצי שעה.
"לא, אתה לא עובד עליי… נכון?" הוא נעץ את מבטו בעורפי, הרגשתי את לחיי מתלהטות.
"למה נראה לך שאני אצחק על נושא שכזה אחי!" אמרתי בעלבון, שמתי חולצה שחורה של צבי הנינג'ה ערימה של החולצות הלבנות, ואז חהזרתי חזרה.
"אז… למה אני יודע על זה רק עכשיו?" הוא הניע בראשו במין תנועת שלילה ואחז בכתיפי.
"מה, אתה מתפלא שהיא לא בחרה באח הגדול והמושלם והסקסי?" שאלתי במין טון עקום, חיוך מריר התצטייר על פני מבלי משים. הוא לפת את כתיפי בכוח, וסובב אותי אליו.
"זה כאב" אמרתי לו בטון מזלזל.
"אתה אפילו לא יודע מה זה כאב" הוא לחש אל תוך אוזני בכאב, הוא הרפה מכתיפי הדואבת והתרחק ממני במעט. "אחי" הוא אמר במין לעג, אבל בעייניו הירוקות, שתמיד היו מלאות מרץ וצמאות לידע ומידע, הפעם- היו כבויות. חסרות האש שתמיד הייתה בהם. שיערו הבלונדיני פתאום נראה חולני יותר, וחיוכו המריר נראה לי מאוכזב ומלא תעבה וכעס.
הוא יצא מהחדר במהירות. יכולתי רלאות שכול השיחה הזו הוא ניסה למצוא את פתח היציאה מהחדר,, שלמרות שהיה מול פניו, לא יכול היה לראות אותו בעיניו הכבויות.
לרגע הרגשתי אשם.
ומיד לאחר מן הרגשתי ניצחון.
תחושה קרה ועדינה שהתפשטה מהחזה ומעלה, מצננת אותו מעבירה בי רטט של שמחה.
"אני, ניצחתי, את, אח, שלי!" לחשתי לעצמי. התיישבתי על המיטה של אחי במין חבטה והסתכלתי על הספר שהוא קרא.
"אפשרויות בחירה?" מלמלתי, עובר בידי על הכריכה הישנה והמתפוררת. הדהויה וכמעט חסרת הצבע. האותיות בעברית יצרו מים שקעים בכריכה הקשה, שכבר הפכה למין פירורים מלוכלכים על המיטה שלי אחי. פתחתי את הספר. הוא התחיל לקרוא את זה רק אתמול, אבל הוא התקדם והגיע עד עמוד 409 מתוך 1,000.
"יפה לו" מלמלתי בשקט. סגרתי את הספר, ועננת אבק התפרחה לאוויר. לרגע התחלתי לתהות לה דווקא אני.
למה לא אחי הגדול. למה אנ י הוא זה שפיניקה בחרה. אבל חייכתי. "אתה צריך לשמוח על מה שיש ילדון" מלמלתי אל האוויר הקר שבחדר.
יצאתי מהחדר וניגשתי את המטבח.
הוא עמד ליד השיש ושתה תה. אוחז בשיש בידו הימנית עד שמפרקיו הלבינו.
"אז…. אתה לא ענית לי על השאלה" דירבנתי אותו לכעוס. העובדה שהוא מפחד, או פשוט לא יכול לענות אחרת יפלוט את מה ששנינו יודעים, עוררה בי מין רטט של שמחה שמעולם לא הרגשתי קודם.
סוג של סיפוק.
"מה היא הייתה" הוא אמר בנוקשות
"מה לענות לילדה שהציאה לי לצאת איתה!" הזכרתי לו.
"אה…. טוב, ניראה לי שזו סתם מלכוד או סתם איזה משהו דפוק של כיתה ו'4" הוא הסתובב אליי, מרכין את ראשו ומגרד את אזנו במבוכה. "כי תחשוב על זה, בנות לא מציאות לבנים. בנים מציאים לבנות"
"צודק" מלמלתי. אחזתי בשיש. פתאום לא הצלחתי לחשוב. מילותיו הקרות של אחי חדרו אל מוחי במהירות.
"ואולי זו תחבולה? איזה צחוק או משהו? ומה אם זה סתם!" חשבתי עלצמי.
"אין סיכוי" אמרתי בטון מחליט.
"אני לא בטוח" הוא זימרר במנגינה מעצבנת.
"סתום כבר!" הטחתי בו את אגרופי. אבל
הוא נשאר איתן. עומד כנגד כול מה שאני שם לא. תחושת התסכול גאתה בי והרגשתי שועד רגע אתפרק. התחושה הזו שפתאום אתה חלד, ואינך יכול לעמוד מול אחיך הגדול, היא מעבר לסבל. זו השפלה עצמית.
"תאמין לי" הוא אמר. מחייך.
"אתה רמאי!" קימצתי את אגרופי וצפיתי בגבותיו המשולמות עולות.
"אומר השקרן" הוא אמר בקול רוח. פתאום הוא התחייך, שמח שתוכניתו עובדת.
"אתה פשוט דפוק, זה מה שאתה" מלמלתי. נכון שאני ידלותי נור,א ונכון שאני מתנהג כמו תינוק. אבל הייתי צריך את זה.
"אני שונא אותך, גנב" מלמלתי. נעלתי את המגפיים שלי, מגפיים שחורים וקודרים, לבשתי את המעיל הלבן שלי, מלא הנקודות התכולות ויצאתי מהבית.