איימי (סיפור על וואן דיירקשן) 2 פרק ה': היום הראשון

#מנקודת מבטה של איימי:

התעוררתי בשבע ורבע בדיוק במיטה, נייל כבר עזב לחזרות. מולי ניצבה היילי, במפתן הדלת עמדה ושפשפה את עיניה. "מה קרה, היילי?" קמתי אליה והרמתי אותה.
"היה לי חלום רע" הנחתי אותה על המיטה. היא הורידה את ידיה והשעינה אותן על הפיג'מה הוורודה שלה. היא הביטה בי בעיניה הגדולות, הכחולות, מבט שנייל לובש כשהוא רוצה לנשק אותי.
"על מה היה החלום?" שאלתי אותה, מלטפת את שיערותיה הבהירות המבולגנות.
"חלמתי שמפלצת אוכלת לי את העוגיות, ולא נותנת לי לאכול אפילו לא אחת" היא מלמלה. ישר ראיתי את הגנטיקה, באותו רגע הבנתי את הקשר בינה לבין נייל.
"עכשיו הרסת את ההפתעה שלי" חייכתי אליה, העמדתי פני מאוכזבת, "עכשיו את יודעת מה אני מכינה לקינוח בארוחת-הצהריים".
"באמת? והמפלצות לא יאכלו לי אותן?".
"לא הפעם, ואם כן אנחנו נילחם בהן" צחקתי ונישקתי אותה, הבת שלי.
לא חשבתי שאי-פעם אומר את המילים האלו, לפחות לא עד גיל 20 או משהו.
"א-אמא?" סת' התעורר בחדר-הילדים, "את שם?". הלכתי אליו מיד לבדוק מה שלומו.
"מה יש, סת'?" התיישבתי על מיטתו, בודקת את מצחו. אין לו חום.
"חשבתי שאת לא פה" הוא חייך, מחבק אותי.
"אני תמיד פה" דגדגתי אותו והוא צחק, צחקתי יחד איתו.
"סת' אמא מכינה לנו עוגיות!" היילי רצה מפתח הדלת, ומטלטלת את ידו.
"עוגיות?" הוא שאל.
"שוקולד, לא סתם עוגיות" חייכתי. שניהם קפצו על מיטתם מהאושר.
"קדימה, לצחצח שיניים" אמרתי והם כך עשו. חזרתי לחדרי וצחצחתי שיניים, התלבשתי במשהו יפה ולקחתי את התיק שלי שהיה מסודר מראש- שמתי אותו ליד הדלת.

"איזה ילדים יפים אתם" סידרתי את בגדיהם, שכמובן אני בחרתי להם.
"יהיה כיף בגן, נכון?" היילי חייכה.
"ברור! תשחקו עם ילדים אחרים, תהינו…" מזגתי לשניהם שוקו, מסדרת את החביתה על הצלחות וחותכת ירקות שונים. "הנה, תאכלו".
"תודה" סת' אמר, אך היילי החלה במשימת חיסול האוכל שהיא עושה בכל בוקר.
"ואתם יודעים לאן אמא הולכת?" שאלתי אותם, מסתכלת על שני הילדים הכי יפים שראיתי מימיי.
"לאן?" היילי שאלה, נועצת את המזלג בעוד חתיכה שחתכתי בשבילה.
"לבית-הספר".
"באמת?" סת' הסתקרן.
"כן" חייכתי, "אני הולכת ללמוד, אתם הולכים לשחק ואבא הלך לחזרות".
"למופע הגדול?" היילי וסת' שאלו ביחד.
"כן, למופע שבעוד שבוע". הסתכלתי על השעון- 7:45. הלימודים מתחילים ב-8! חייבת לזוז!.
"טוב ילדים, חייבים לזוז" לקחתי את התיק וחיכיתי ליד הלימוזינה. "בואו מהר" זירזתי אותם, עוקבת אחרי השעה. הם נכנסו ללימוזינה ונסענו, חשדתי שאולי אאחר.
לאחר רבע-שעה הגענו אל הגן. "הגענו, כולם לצאת" הכרזתי.
"שלום" אמרתי כשראיתי את הגננת שלהם, אנה.
"שלום לכולם" היא הביטה בילדים, "ואתם בטח היילי וסת'" היא חייכה.
"שלום" שניהם חייכו חיוך חושף שיניים, חוץ מכמה שיניים חסרות.
"אוקיי, תהינו" חייכתי ונישקתי את שניהם. "יש נשיקות לאימא?" הגשתי את פניי לנשיקות.
"הנה" שניהם אמרו ונישקו אותי, כל אחד בלחי אחרת.
"תהינו" אמרתי ורצתי משם ללימוזינה שוב, מתיישבת ומדריכה את הנהג כל הדרך עד בית-הספר. הגעתי- יופי, יש זמן להגיע לכיתה. מקווה שליז וג'סי יחכו לי ליד הכניסה כמו כל בוקר.

#מנקודת מבטו של נייל:

בבדיקת-הסאונד השתעממתי, כל הזמן חשבתי על היילי וסת', על איימי. איך לא הייתי שם כדי להיפרד מהם ביומם הראשון בגן, איך לא ליוויתי את איימי עד לכיתתה ונפרדתי ממנה בנשיקה. אני תקוע פה בלי דרך יציאה. "נייל? אתה בסדר?" זאיין טפח על כתפי.
"מ-מה? כן".
"תתעודד, אני בטוח שהיילי וסת' יבינו" הוא חייך.
"זה לא רק זה, אני לא מבלה איתם מספיק זמן" נאנחתי.
"עוד שבוע המופע, אחרי זה יהיה לנו קצת זמן פנוי ותוכל להיות איתם" לואי צץ משום מקום.
"לואי? מאיפה באת?" זאיין שאל.
"הייתי בשירותים, נגמר הנייר-טואלט" הוא הרים את כתפיו והלך.
"אני מרגיש קצת נוטש" נאנחתי.
"אתה פשוט עסוק, שבוע הבא תבלה איתם כמה שבאל לך, אחרי המופע" זאיין עודד אותי.