טוקיו חסר הרגשות פרק 4

אני לא מרגישה מוכנה… לא! הוא באמת מוכר לי. אבל… זה חד פעמי, לא? אמא… הנשיקה הראשונה שלי….. "אני מבטיח שזה היה חד פעמי." הוא חייך. הוא הביט לעבר החלון. אני לא מרגישה טוב. התקרבתי לעבר המחשב. הוצאתי את הדיסק און קי מהמחשב, הבאתי לטוקיו. הוא אמר: "אנחנו נלך עכשיו גם להיחקר. בואי." יצאנו החוצה. שמנו את הקסדות, "אצ'י, קדימה!" פקדתי על אצ'י. היא דהרה לכיוונים שהנחתי אותה. בסוף כשהגענו, קשרתי את המושכות לעמוד כלשהו וביקשתי מהשומר לשמור על אצ'י. נכנסנו פנימה. "אנחנו באנו בשביל החקירה על מקרה החטיפה.." אמרתי בתקיפות כלפי הפקידה. היא הנחתה אותנו לאיזה חדר להיכנס. נכנסנו, אני וטוקיו ישבנו ממול השולחן. מיו ישבה בוכה בפינת החדר, החוקר נכנס. "אז, טוקיו, תסביר לנו מה קרה שם…" אמר החוקר. טוקיו החל לספר:
"מיו התקשרה לצ'יו, שהייתה בבית החולים. צ'יו עזבה מהר את בית החולים וגררה אותי איתה. ננעלתי על המיקום של מיו כדי לעזור לה. דהרנו על הסוסה של צ'יו. אני הכיתי את הבריונים שלקחו אותה. הם רצו לחטוף את צ'יו ומיו, ואני החטפתי להם." החוקר צחק. הוא אמר: "נער חלשלוש כמוך? חה." "זה נכון!" התערבה מיו. החוקר הביט בי. אמרתי: "הוא צודק. אנחנו לא נשקר!" החוקר נאנח. הוא לקח אותי. "צ'…" אמרה מיו. טוקיו סימן לה להיות בשקט. "מה שמך?" שאל אותי החוקר. עניתי לו: "צ'יו אקאי!" "בת כמה את?" הוא שאל אותי. עניתי: "בת 14 וחצי." הוא חייך. הוא שאל: "מה את יודעת על קאיטו?" "כ-כלום!!" עניתי. החוקר דחף אותי לרצפה. נפלתי. טוקיו קם מכיסאו כדי לעזור לי לקום. החוקר הוציא חבלים וקשר אותי ואת מיו. הוא לקח את מיו ואותי והחביא אותנו מתחת לשולחן. "שוטרים, קחו את הנער החוצה!" אמר החוקר. הוא נתן בעיטה בי ובמיו כדי שנשתוק. השוטר בא והוציא את טוקיו מחדר החקירות. אני ומיו נשארנו מתחת לשולחן. החוקר לקח סולם. הוא פקד עליי ועל מיו לעלות, ולזחול בתעלת האיוורור החוצה, או שיקרה לנו משהו, שאותו לא נזכיר כי יש כאן על בטוח ילדים קטנים. הגענו בסוף החוצה. הוא הכניס אותנו לרכב שלו. את מיו השכיב במושבים האחוריים, ואותי בתא המטען. מחניק פה. אין לי מקום לזוז, אבל זה עדיין קצת מגניב להיות בתא המטען. אחרי כמה דקות הגענו לבית המלון היוקרתי "ג'וזי פאלאס". איש בא עם 2 מזוודות ענקיות. הוא הכניס אותי ואת מיו למזוודות. במזוודה שבה אני הייתי היו בגדי בנות. "כן, עוד מעט יבואו הבנות שלי, הן רק הלכו לקנות דברים. אה? אנחנו חדר A596. קומה אחרונה. תודה רבה." שמעתי צלצול מפתחות. האיש הזה מתייחס אליי ואל מיו בתור הבנות שלו? בכל מקרה, עלינו במעלית (עדיין היינו במזוודות) והגענו לחדר. הוא זרק את המזוודה שלי בגסות על המיטה! הוא פתח את הרוכסן והוציא אותי החוצה. הוא פקד: "שבו! אתן תענו על השאלות שלנו או שתסבלו." האיש פתח את הדלת של החדר והכניס את אותם הגברים שהיו פעם שעברה…. ועוד נערה. היא באה עם מבט מושפל והתיישבה לידינו. היא מוכרת לי… "ארוקה… איך נכנסת לבלאגן הזה?" "טוקיו….. קאיטו… קרח……" מלמלה ארוקה. היא הביטה על הטבעת שלי, ואמרה: "יש לי את אותה טבעת!" על היד שלה הייתה טבעת כחלחלה. מיו הביטה ואמרה: "חשבתי שזאת רק אני עם הטבעת!" הטבעת של מיו הייתה כסופה. אחד הגברים אמר: "שתקו. D:<" שתקנו. הוא אמר: "אתן תשהו פה קצת. עכשיו, אני יודע על הטבעות. זה לא ממש צירוף מקרים. אנחנו נגלה הכל לא רק משאלות.. אלא גם ממעשים." =3= אחרי שאלות שערכו כמעט שעתיים, הם לקחו את ארוקה. הם העמידו אותה מול לוח שיש עליו מטרה. האיש אמר: "תוציאי את הכעס שלך! תחשבי על אנטוני! הילד מתוכנית חילוף תלמידים ששבר לך את הלב!!!" מאיפה הם יודעים? מאיפשהו הגיע זרם מים חזק שהשמיד את המטרה כליל. אחד הגברים הציב עוד מטרה ועמד מולה. הם לקחו את מיו. "תחשבי על קאיטו. כל הבנות נמצאות לידו בניסיון לקחת אותו. זה לא מכעיס?" הוא שאל אותה. מיו הביאה סכינים שצצו פתאום וזרקה לעבר ראשו של האיש… והוא התכופף כדי להתחמק. הסכין פגע בול במטרה, ואפילו פגע באיכות הקיר. ואז הגיע הזמן שלי, אחרי הצבת מטרה חדשה. האיש אמר: "תחשבי על מי שאת אוהבת. אם הורגים אותו….. כמה גדול יהיה הכעס?" צרחתי. ותוך כדי צרחה חרישית יצא מהפה שלי טיל ענק של אש… שחימם את כל החדר לשלושים מעלות, והשמיד את המטרה. "אני חושב שצריך להוציא אותן קצת." אמר האיש שהחביא אותנו במזוודות. הוא פקד עלינו לקחת בגדים מהמזוודה ולצאת. ואז…