פנימייה בלב ים- פרק שלישי ורביעי

סורי, זה פרק כפול כי שניהם קצרים נורא :)
~~~~~~~~~~~~~
פרק שלישי:
(רייצ'ל)
שנאתי את הילדה הזו. היא הייתה…. לא מה שציפיתי לו. למרות שהילדה הזו, הייתה דפוקה, קנאית ומפונקת…. היא איכשהוא התעלתה עליי! דפקתי את הראשי בקיר שתמך במיטה הגבוהה מבין השתיים בחדר שלנו. אני מתביישת אפילו להגיד את המילה שלנו.

“לעזאזל איתה! היא חייבת להרוס לי הכול!” מלמלתי בשקט. הסתכלתי למטה, לוודא שאני אכן יכולה לחשוב בשקט מבלי שרוז המפגרת הזו תתעורר. היא נחרה בשקט, שיערה ההכתום-חמחם והקצר היה פרוש על המיטה כמו מניפה. חזה עלה וירד בעדינות ועייניה היו עצומות. היא ישנה, ללא ספק.

ירדתי בזהירות מהמיטה שלי, ויצאתי מהחדר בעדינות. רגלי היחפות מרגישות את הקור העדין של רצפת הפרקט של האונייה. האור מהמסדרון יצר צללים עדינים על הקירות האדמדמים. הדלת נסגרה אחרי במים חריקה עילג, שתודה לאל לא העירה אף אחד. סקרתי את המסדרון בעדינות. יותר מידי פרטים נכנסו אל מוחי, עייני הסתכלו ולא הפסיקו לראות ולהבין. אחזתי בראשי. הרגשתי שעוד רגע אתחיל לצעוק הדברים המובנים מאליהם. ההרגשה הזו שאני יודעת הכול חדרה אל מוחי וסידרתי את מחשבותי בטור.

המקום צוחצח אתמול בערב לפני שעליתי לספינה, הקירות האדמדמים מראים שדוד שלי לצערי אוהב דם ורצח\הומו. נקח את האפשרות השנייה וכנראה הגיונית ביותר. העגלות של המלצרים חורקות ומיושנות, השטיחים חדשים יחסית לשאר הספינה.

התחלתי ללכת קדימה, עוברת את הקו של מגורי הבנות. מיד התהפך הטפט לשחור, גיחכתי. דוד שלי כול כך הפכפך. הדלתות היו בצבע חום, מהגוני ליתר דיוק. שוויצר חשבתי.

הנה דלת 89 חשבתי לעצמי. היא הייה יוץר בהירה מהשאר, וכובת שחורה "כאן גרים האמריקאיים הלבנים" נראתה על הדלת.

כנראה או תום או ג'ייק אידיוטים, עדיף שתום חשבתי לעצמי. פתחתי את הלת, ששתודה לאל לא חרקה, ונכנסתי אלהחדר.

פרק רביעי:
(רוז)
"….הבערת שוב את האחוזה! אם תמשיכי כך, לא יהיה לך שום עתיד! הרי ככה לא חינכנו אותך! מזלך שזו הייתה רק הסאונה, למרות שאני לא מבינה איך הבערת אותה!" צעקה עליי אימי. פיצוץ. הכול נהפך לשחור. פקחתי את עיניי. הכול בסדר. אני בספינה. הרחק מאימי. "מה השעה?" מלמלתי. "חמש לפנות בוקר" מלמלתי לעצמי בתשובה. קמתי מהמיטה והתקלחתי. לבשתי טייץ שחור ארוך וחולצה כחולה מעומלנת שללא ספק חזרה לפני כמה זמן מהגיהוץ. רייצ'ל כנראה הייתה יודעת לפני כמה זמן גיהצו אותה. וגם כנראה את סוג המגהץ חשבתי. התעמלתי ומתחתי את עצמי. לאחר כמה זמן הבנתי שאני שומעת רק את הנשימות של עצמי. איפה רייצ'ל? הרהרתי אני לא חושבת שמישהו יכול לישון בלי לנשום. אלא אם הוא מוטצייה. ואני לא חושבת שרייצ'ל היא מוטציה. עמדתי על קצות אצבעותיי והצצתי למיטה שלה. היא הייתה ריקה. השעה הייתה שש בבוקר ועוד מעט יבואו כמה אנשים מהצוות ויצעקו "השכמה!" ואוליי ילוו את עצמם בכמה טיפופים על סירים ומכבתות. חשבתי. אז זה לא יהיה כל כך נורא אם מישהו יתעורר מנקישות נעלי עקב וכמה קריאות, נכון? החלפתי את הטייץ לג'ינס באותו הצבע ונעלתי נעלי עקב. אם את ילדה בת 12 בגובה מטר וחצי, נעלי עקב קטנות זה דבר הכרחי, לא?

יצאתי מהדלת. רייצ'ל לא התחברה לאף אחת מהבנות. אוליי חוץ ממני. אוליי, סוף סוף תהייה לי חברה אמיתית… עצרתי את הרהוריי הרגשניים. אוליי תום וג'ייק יעזרו לי. ביאזה חדר הם אמרו שהם? שיחזרתי במהירות את השיחה בזמן ארוחת הערב "…אחנו בחדר 80, החדר הראשון באגף מגוריי הבנים, אז תבואו לבקר אותנו, טוב?" אמר ג'ייק וקרץ קריצה רבת משמעות לעברי. תודה על המידע ג'ייק הרהרתי ופניתי אל אגף מגוריי הבנים. אם מישהו יראה אותי…לא טוב. אני לא חושבת שרייצ'ל תפספס את ארוחת הבוקר. פניתי בחזרה אל חדרי. "אתמול לא נראת כמו אחת שקמה מוקדם בבוקר" לחש קול מאוחריי. "בוקר טוב תום" אמרתי מבלי להפנות את מבטי ומבלי להאט את צעדיי, מחכה שהוא ישיג אותי. "לאן את ממהרת?" שאל אותי תום. "לחדר שלי" עניתי. "בואי לחדר האוכל. ג'ייק כבר שם והוא תפס לנו שולחן." הוא אמר. עצרתי ופניתי לעברו. תום הסתכל עליי במבט מתחנן. "אם אתה כל כך מתעקש…" אמרתי והנחתי לו להוביל את הדרך. הספינה זזה מהר למדיי. מחרותיים נגיע לפנימייה. אבל אם אני אזיז קצת את העניינים, נגיע כבר היום בערב. זה יקח קצת זמן, אבל, התוצאה מצדיקה את המאמץ. בערך. חשבתי והתחלתי לחשב את מהירות הרוח, העומק וכל הדברים הנחוצים. "הגענו" אמר תום ופתח את דלת חדר האוכל באביריות. הנהנתי לעברו בתודה ונכנסתי לחדר האוכל. הוא היה מלא. "איך?" שאלתי "עכשיו רק…" "שמונה. מתבגרים רעבים. שמעת פעם את המושג הזה?" המשיך אותי תום. לא עניתי לשאלתו. סקרתי במבטי את חדר האוכל וראיתי את ג'ייק מנופף לנו בקצה חדר האוכל. התכלתי ללכת והרחבתי את צעדיי. התיישבתי ליד ג'ייק. "בוקר טוב" אמרה דמות מולי שבהתחלה לא ראיתי. "בוקר טוב רייצ'ל" עניתי.