טיפת אור – חלק שני.

ההמשך מאתמול…
"תשבי. אני חייב לספר למישהו כבר. כבר יותר מחצי שנה הדבר הזה לא יוצא ממני…"
"חכה לפני הכול לאן נעלמת? חצי שנה. חצי שנה לא היית פה,לא דברת איתי, לא ענית לי אפילו"
"חכי עדי. אני אסביר לך. אבל קודם אני רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך"
"מה אוהב אותי? אתה הלכת. איפה היית?"
"מה שקרה זה ש…כמה ימים לפני שנפרדנו אבא שלי, הוא חלה. הייתה לו איזה בעיה והרופא אמר שאי אפשר לטפל בזה בבית החולים שלנו. אז נאלצנו לנסוע. לא יכולתי להגיד על זה לאף אחד אז עזבתי ככה בקיצור נסענו לאיזה בית חולים בדרום באיזה ישוב שבחיים לא ידעתי שהוא קיים בארץ בכלל. אז נתנו לנו לגור באיזה דירה לבנתיים ואחרי שבוע אמרו לההורים שהם חיבים לטוס לחו"ל לטפל במחלה של אבא. לא סיפרו לי אפילו במה הוא חולה אבל הם טסו לחו"ל. שבועייים וחצי ישבתי בבית עם הילה ויעל. ישבתי ודאגתי. אחרי השבועיים האלה האלה הם חזרו. והכול היה נראה בסדר אבל הרגשתי שמוסתר ממני משהו. ההורים התנהגו ממש מוזר. פתאום סתם רצו לשבת איתנו ולדבר. יומיים אחרי הבנתי את הסיבה….אבא שלי נפטר. לא רציתי לזוז מהבית פשוט. איך אני אמור להסביר להילה ויעל שאבא שלהן מת? הן עוד חושבות שהוא בחו"ל והוא יחזור ויקנה להן מתנות" פתאום קלטתי שיורדת לו דמעה. הוא בכה! פשוט נשברתי. :לא רציתי לחזור ישר לפה. נשארנו שם עוד זמן והמשפחה ביקרה ואתמול חזרנו. הדבר הראשון שעלה לי לראש זאת את. שאני צריך עוד לבקש סליחה כי הלכתי..אני מקוה שתסלחי לי"
לא ידעתי מה להגיד לו. אבל קודם כל חיבקתי אותו. היה לי קשה לראות אותו…פתאום הכול התבהר לי.
"ואו. זה….ואו. קשה לי עוד לעכל את מה שאמרת לי עכשיו…לסלוח לך סלחתי ממזמן אבל אני לא יודעת מה להגיד לך"
"עדי אני אוהב אותך. אני רוצה לחזור אלייך"
"הרבה דברים קרו בחצי שנה הזאת. אפשר לחשוב על זה טיפה? אני אדבר איתך בערב או משהו…"
"טוב דברי איתי"
הבאתי לו נשיקה בלחי והלכתי. הלכתי מהר. רציתי לברוח מהכול. מאיפה הוא בא לי עם זה עכשיו? למה הוא חזר? מה אני יכולה להגיד לו? בטח שאני אוהבת אותו ומבינה מה קרה אבל זה לא קל כמו שזה נראה.
פתאום הסתובבתי והתחלתי לרוץ חזרה לגינה. השגתי אותו ותפסתי אותו חזק חזק. הוא שאל "מה קרה?" אבל לא עניתי לו,רק סחבתי איתו איתי. נהיה קר בחוץ אז הלכנו לשתות שוקו ב"ארומה" והתישבנו לדבר.
"אז מה קרה? ספרי לי."
"לא קרה כלום, מה כבר קרה"
"למה חזרת?"
"כי לא יכולתי לעזוב אותך ככה…במצב הזה" אמרתי.
"אני שמח שחזרת" הוא אמר בפחד אבל בבטחון.
באותו רגע ירדה לי דמעה, התגעגעתי אליו. הלכתי לשבת לידו וחבקתי אותו. ככה ישבנו חצי שעה. פתאום הסתכלתי מה השעה. מה? כבר שמונה? לא הספקתי לעשות כלווםםם.
אמא שלחה לי הודעה…"איפה את? לאן נעלמת?"
"יצאתי עם דן…עוד מעט חוזרת"
"דן? טוב מחכה לך"
ישבתי איתו שם עוד 10 דקות כה בשתיקה. היה כלכך שקט אבל כלכך ברור. יצאנו משם וכל אחד הלך לביתו.
כל הדרך היתי שקועה במחשבות…לא היתי בעולם בכלל. הרגשתי מנותקת. נכנסתי הביתה ואמא הסתכלה עלי ואמרה " הי מה קרה? למה את נראת ככה? מה עם דן? חזרתם לדבר?"
"שניה אמא אני לא יודעת כלום עכשיו אני אספר לך הכול מחר."