לא מדברים

לא מדברים

טטיאנה אמרה, טטיאנה סדרה. ככה מלמל משה קצר בעת שעמד בעמדה שלו ובדק בגז'ים של מכוניות. משה היה גבר כבן 50. הוריו באו מיוון כאשר הם נפגשו במחנות הניצולים ששרדו את אושויץ. הוריו היו אנשים צעירים אשר איבדו את כל משפחותיהם ונדרו נדר להקים ביחד משפחה חדשה שתכפר על כל המשפחות שנספו. משה היה גבר כבן 50. הוא כבר עבד 4 שנים בעמדה שלו, כולם אהבו אותו למרות שטען שהוא דפוק ,אינו זוכר שמות, ואינו מסוגל לשבת רגע בכיסא ולהתרכז, כלומר לא יכול ללמוד. משה קצר זה, בטוח לא מימש את הפוטנציאל שלו. משה השיג רוסיה, משה השיג רוסיה. ככה עברה השמועה מפה לאוזן בין השומרים. טטיאנה, רזה וכחושה סידרה לו חברה שלה. אנה. למשה שהיה גרוש שנה וחצי זאת היתה חגיגה. אנה רוסיה גויה, בת 50, מטופחת ובלונדינית, עבדה בניקיון בתים ועברה לגור עם משה בנתניה. משה קצר היה מאושר. היא ניקתה לו, בישלה לו, שכבה איתו, והכל היה מושלם. חוץ מדבר אחד שולי, קטן. היא לא ידעה עברית. בהתחלה זה לא הפריע למשה. הוא התמקד בדברים הטובים, אולם מקץ חודש, חוסר התקשורת גרם להרבה בעיות קטנות שלא נפתרו, אלא רק הלכו וגדלו. משה רצה להגיד כל כך הרבה לאנה, אבל הכל נשאר בפנים והחמיץ כמו חלב מקולקל. מה שנשאר במקום לדבר זה לשבת מול הטלוויזיה ולאכול. משה אפילו עלה ב- 3 קילו. משה ואנה ישבו וישבו ואכלו.