" יום אחד במיטה "

בבוקר יום חורפי וגשום אחד. בבוקר יום אחד כזה במיוחד!
שהגשם יורד בלא הפסקה והרוח משתוללת ביבבות קרות בחוץ. וכל העולם נראה רטוב, קפוא וכמעט כסוף מרוב קור; בדיוק ביום כזה, ילד אחד התעורר במיטתו החמימה והנוחה, תחת השמיכה העבה והנעימה שלו. הוא הרים מעט את ראשו מעל הכרית הנפוחה והרכה שלו עם ציורי "פו-הדוב" , ומצמץ מבט זעיר לעבר החלון.
היה קר וגשום בחוץ. ובמיטתו היה כל כך חם ונהדר!
הוא ידע שיש היום בית ספר, אבל – הוא פיהק – החליט שיישאר עוד קצת במיטה שלו. רק עוד קצת, ומילא, אולי יוותר על בית הספר היום.

בינתיים, זוג הורים התעוררו משנתם והביטו בשעון המעורר, ואז הביטו זה בזו. השעה הייתה מוקדמת בבוקר, ורעש הגשם בחוץ תופף ולא חדל. היה חם ונעים תחת השמיכה ובין הסדינים, שכל אחד מהם נאנח והבטיח לעצמו, שהיום, רק היום! אולי הם לא יכלו לעבודה. רק היום – הם פיהקו וחזרו להתרווח תחת שמיכתם הצמרירית – הם יקחו יום חופש מהעבודה.

ובעיר אחרת, פקח את עיניו מנהל בכיר בחברה כל שהיא ששכחתי את שמה – בתוך מיטה עם מזרון חשמלי ושלוש שכבות שמיכה. הוא מצמץ בשפתיו, הקשיב לרעש הגשם והרוח בחוץ, עצר לחשוב מספר שניות, ואז לחץ על כפתור בטלפון שלו והשאיר הודעה למזכירה שלו שהוא מבטל את יום העבודה היום.
רק להיום – הוא עזב את הכפתור חזר להתכסות בשמיכה עם חצי חיוך מלא הקלה – אבטל את העבודה.

ובאותו זמן: מורות ומרצים, פועלים ומנהלים, סגרו בהינף יד אמיץ את החלון הפתוח בחדרם, מיהרו להתכרבל בין השמיכות החמימות שלהם ונשבעו שרק להיום הם יוותרו על העבודה – הם נרדמו ממש לפני שהם הספיקו לפהק – ואולי עוד כמה דקות…

ובכל רחבי הארץ: ילדים ונערים; נהגי מוניות, אוטובוסים ורכבות; עובדים בשדה תעופה, טייסים ונוסעים; שוטרים וגנבים. ציפורים על העצים, כלבים במלונות, תרנגולות בלולים. כולם! טבחים, מלצרים, אופים, גננים, מכבי-אש, נהגים, מאבטחים, חברי-כנסת ומטפלים בגני-חיות ואף החיות עצמן. כולם, כולם, כולם פקחו עין אחת ומיד עצמו אותה והסתובבו לצד השני – מסכימים לעצמן – בפיהוק גדוש עונג – שרק היום הם אולי לא יקומו מהמיטה. רק היום…

ובירושלים, בחדר גדול ומפואר, התעורר ראש-הממשלה לתוך מיטה ושמיכות חמות ועוטפות. הוא ראה את הגשם והקור שועטים בחוץ מבעד לחלון הסגור היטב, וחשב על כל מה הוא צריך לעשות היום.
הוא משך באפו בקצרה וגירד בעין.
למספר שניות הוא לא עשה דבר, אך אחרי רגע או שניים, חיוך קל ועקום התעוות על פניו כשהוא הסתובב במיטתו, ומלמל לעצמו – תוך כדי עצימת העיניים בחזרה וכיווץ גבותיו – ששום דבר לא יכול לקרות אם יום אחד הוא לא יקום ממיטתו ויישאר לישון עד מאוחר.
ורגע לפני שנרדם, הוא פלט גיחוך קצר וחשב עד כמה יהיה זה רעיון משוגע אם הוא יכריז על "יום אחד במיטה" כחג ומועד רשמי!

וכך, בבוקר יום חורפי וגשום אחד. בבוקר יום אחד כזה במיוחד!
רחובות מדינת ישראל נשארו ריקים מכל אדם וחיה. ורק הגשם והרוח הקרים המשיכו להשתולל ולשרוק יחדיו, ולהקפיא ברעד ובעליצות את הארץ. והם נשארו כך עד הבוקר של יום המחרת…

או, האמנם?…