השתוקקות לקרבתך.

הפיות שלהם התקרבו זה לזה. פניה האדימו. היא אהבה והשתוקקה כל כך למגע הנעים של
גופו ולנשימות החמות שלו. היא אחזה בשרוולו הקצר והצמידה אותו אליה. מחזיקה אותו חזק, שלא יברח לה. מתענגת על כל רגע ששפתיו נוגעות בשלה. אם לפני זה כל גופה היה תפוס ומרוכז, עכשיו היא נתנה לעצמה להשאב לעולם שלו, שכולו קטיפה וסוכר. אחרי שהתנתקו הביטה בו במבט כאילו
מיוסר. מבט כמו של 'רק עוד קצת', רק שפיה היה משותק מכדאי לדבר כרגע. אז הוא התקרב אליה
ונישק אותה שוב ברכות. היא מיהרה לאחוז בשרוולו שוב. הוא אהב את הכימהה שלה אליו, את ההשתוקקות הזו שלה להיות בקרבתו. הוא נשען לאחור והיא אחזה בכתפיו. ואז הוא התנתק ממנה
שוב. "אני צריך ללכת," אמר. "כבר? כל כך מהר? אבל אפילו לא התחלנו את הכיף האמיתי! אה, כלומר, זה היה כיף, אבל אתה יודע למה אני מתכוונת.." הוא הניד בראשו לשלילה במרץ. "מצטער, לא, אני ממש צריך ללכת.." והוא קם ויצא משם.

"מצטער, לא, אני ממש צריך ללכת.." היא חזרה על המילים בשקט, בינה לבין עצמה. מעבירה את אצבעותיה על הטלפון, עדיין מהססת מלהתקשר. מעניין מה היה לו דחוף כל כך? ומה גרם לו לסרב מהר כל כך? המחשבות הציפו את ראשה בקצב מסחרר, כשכל פעם טענה חדשה מגיעה וכל אחת
לא הגיונית יותר מהשנייה. אז אולי הוא פשוט לא משותקק להיות בקרבתה.
לפחות לא באותה המידה.